תבוסתו של גוליית: איך באמת אפשר לפתור את בעיית ידוי האבנים?

איך קרה שכיום כמעט כל דעת הקהל העולמית רואה בנו כחזק, כרודה, כמדכא – בעימות עם הערבים, כגוליית ולא כדוד?  אין כאן טעות מתמטית או אופטית, אלא ראייה ערכית של שליטתנו על יותר משני מיליון פלסטינים בגדה המערבית.

הסכסוך הערבי־ישראלי הפך בעיני העולם לעימות בין כובש ונכבש; כובש שהתאהב בכיבוש. לתמונה זאת התווסף הדימוי של העוצמה הצבאית האדירה של צה”ל, אחד הצבאות החזקים בעולם, המחזיק בכלי הנשק האסטרטגיים מהמתוחכמים בתבל. 
 

משוואה זאת עולה בימים אלה ביתר שאת לכותרות. קטינים פלסטינים מתנכלים לישראלים, אזרחים וחיילים, על ידי זריקת אבנים. ראש הממשלה מכנס ישיבות קבינט מיוחדות, השר לביטחון פנים קורא לא לקדם שופטים שאינם מחמירים בעונשים של זורקי האבנים; נתניהו דורש שימוש בצלפי משטרה ובמעצרים מנהליים כנגד מיידי האבנים. 
 

אמת, אבן יכולה לפצוע, אפילו להרוג. אך קשה להבין כיצד המנהיגות הפוליטית לא קולטת שזה מאבק אבוד, הן מול ההתקוממות הפלסטינית והן מול דעת הקהל העולמית. הצעירים הפלסטינים נתפסים בעולם כנלחמים על חירותם, כי גם אלה החיים במזרח ירושלים רואים את עצמם תחת כיבוש. אין פלא שהילד המיידה אבן נתפס כדוד, וישראל כגוליית. לא כוחות. 
 

ניתן לשנות את המשוואה הזאת. השינוי חייב לבוא במדיניות ולא בהסברה. ישראל חייבת לפתור את המשוואה הישראלית־פלסטינית, לעבר יחסיה עם כלל מדינות ערב. היא חייבת לחתור לנורמליזציה דיפלומטית עם מדינות ערב, כולל שיתוף פעולה ביטחוני וכלכלי (בייחוד עם הציר הסוני הפרגמטי מצרים, סעודיה וירדן). זה יתאפשר רק אם הממשלה תיכנס לתהליך פתרון שתי מדינות ריאלי, עם גבול על בסיס קווי 1967 וסידורי ביטחון. היוזמה הסעודית מפרטת תנאים אלה, בצורה שיכולה לפחות להתקבל כבסיס למשא ומתן. 
 

רק אז תיווצר פרספקטיבה עולמית מאוזנת יותר לנעשה באזור, ורק אז ייווצר סיכוי לביטחון אמיתי. ללא שינוי מדיני כזה, ישראל, בעיני העולם, תישאר הגוליית של הסכסוך; וגורלו של גוליית ידוע. 

הכותב הוא מייסד שותף של מרכז פרס לשלום ומייסד תנועת “יאללה מנהיגים צעירים"