מדיניות קצרת רואי והרבה ייאוש: מותו של הסטטוס קוו בשטחים

רק לפני שלוש שנים היה ראש הרשות הפלסטינית אבו מאזן על גג העולם. הוא היה במרכז תשומת הלב בעצרת הכללית של האו"ם. הוא דרש מאומות העולם להכיר במדינה פלסטינית. העצרת הכללית, למרות התנגדות ישראל ומחאות זעם וכעס של ראש הממשלה בנימין נתניהו, הסכימה להעניק לפלסטין בשטחי הגדה המערבית, ירושלים ועזה מעמד של מדינה משקיפה.
 

כשאבו מאזן נשא ביום רביעי בערב את נאומו לפני העצרת הכללית, הוא קיבל מחיאות כפיים מנומסות, הרבה אהדה ואף השתתף בטקס הנפת דגל פלסטין על התרנים שנושאים את דגלי המדינות החברות בכניסה למטה האו"ם בניו יורק. אך הקשב של הקהילה הבינלאומית, כולל מדינות ערב, נתון למשברים אחרים בעולם: תופעת דאע"ש, גל ההגירה של פליטים לאירופה, המלחמה בסוריה ואפילו הכיבוש המפתיע של העיר קונדוז בצפון אפגניסטן, שיש לו השלכות אזוריות מרחיקות לכת. נשיא ארה"ב אף לא טרח להזכיר בנאומו בעצרת את הבעיה הפלסטינית. 
 

זו נדחקת מסדר היום העולמי. והפלסטינים, הנהגתם והציבור על סף ייאוש. תקוותו של אבו מאזן להקים תחת מנהיגותו מדינה פלסטינית עצמאית בגבולות 1967, באמצעות מו"מ ישיר עם ישראל ובגיבוי העולם, נגוזה. לא בכדי בסקר דעת הקהל האחרון סברו רוב הפלסטינים שאבו מאזן נכשל, וכי על המנהיג בן ה־80 להתפטר מתפקידו ולפרק את הרשות. למעשה הייאוש כה עמוק בקרב הפלסטינים, עד שרבים מהם חדלו להאמין ברעיון שתי מדינות לשני עמים.

לאבו מאזן לא נותר אלא לאיים כי הרשות הפלסטינית שוקלת שלא לכבד את הסכמי אוסלו, או להפסיק את שיתוף הפעולה הביטחוני הנמשך למרות המהומות על הר הבית והעלייה בפעולות טרור בגדה.
 

מי שמאמין כי הסכסוך הוא משחק סכום אפס, לשיטתו המפלה הפלסטינית היא ניצחונו של ראש הממשלה בנימין נתניהו וממשלת הימין. נתניהו (ושר הביטחון משה יעלון, שגם הוא אינו מאמין בסיכויי המו"מ עם ההנהגה הפלסטינית) יכול להתהלך כטווס, לטפוח לעצמו על השכם ולומר: אתם רואים, המדיניות שלי משיגה את שלה. 

יכול לומר לעצמו שהכלבים נובחים והשיירה עוברת, בנימין נתניהו באו"ם. צילום: רויטרס

זו מדיניות שמשלבת המשך תשלום מס שפתיים לרעיון שתי המדינות, בלי שום כוונה אמיתית לקדמו. גישתו היא שיש להמשיך לדבר על נכונותו לחדש את המו"מ, ואף לנסוע לרמאללה כדי לפגוש את אבו מאזן. אך ראש הממשלה אומר זאת ביודעו שאבו מאזן לא ייפגש עמו ולא יסכים לחידוש השיחות בלי שיקבל ערבויות מהעולם ובמיוחד מארה"ב. ערבויות אלה צריכות לכלול התחייבות לכך שהיעד הסופי הוא הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967, שבירתה מזרח ירושלים ופינוי מרבית ההתנחלויות, תמורת הסכם שלום שיהיה מלווה בהסדרי ביטחון. הסיכוי להשגת הסדר על פי מתווה זה הוא קלוש ביותר.
 

נתניהו יכול לומר לעצמו (בלחש) שהכלבים נובחים והשיירה עוברת. הפלסטינים צועקים. העולם מגנה את הכיבוש אך משלים עמו, בשעה שאנו ממשיכים בבניית התנחלויות חדשות או בהרחבת הקיימות. נכון, פה ושם תנועת BDS ממשיכה להציק ליצוא מהשטחים ואפילו מישראל. פה ושם מטילים חרמות על ישראל, אך בסך הכל מצבנו לא רע.
 

יחסי החוץ של ישראל לא נפגעים. קשרי המודיעין של המוסד, אמ"ן והשב"כ עם ארגונים מקבילים בעולם המערבי, אך לא רק שם, טובים ביותר. היצוא הביטחוני מתרחב.
 

אך זו גם גישה קצרת רואי, משלושה טעמים: הראשון הוא שיש זרמי עומק שפעולתם שקטה וארוכה, אך סופם שהם עולים אל פני השטח ומחוללים סערה. העולם לא ישלים עם הכיבוש והמדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים בשטחים. סימון מוצרים מתוצרת ההתנחלויות צובר תאוצה במדינות האיחוד האירופי, בין אם ביוזמת נציבות האיחוד ובין אם ביוזמת חברות, ארגונים ואישים פרטיים. 

עייפים מישראל
 

אפילו הטובות שבידידותיה של ישראל מתחילות להפגין חוסר סבלנות. הנה לדוגמה פולין, שנחשבת לידידה השנייה הכי טובה (לאחר צ'כיה) של ישראל באיחוד האירופי. לאחרונה התקיימו כמה אירועים בוורשה (אחד מהם במהלך מרתון ורשה, שבו השתתפו עשרות ישראלים) לציון 25 שנה לחידוש הקשרים הדיפלומטיים בין שתי המדינות.
 

"פולין תמיד תומכת בהחלטות האיחוד האירופי, ובתוך האיחוד אנו תמיד מהתומכים הבולטים ביותר של ישראל", אמרה לאחרונה ד"ר פטריציה ססנל, מנהלת פרויקט המזרח התיכון במכון הפולני ללימודים בינלאומיים. "אך יש לנו גם יחסים טובים עם הפלסטינים. כמדינה שנכבשה למשך 123 שנים, במאות ה־18 ועד ראשית המאה ה־20, אנו רגישים לאומות שדורשות לעצמן עצמאות". 
 

עוד הוסיפה ססנל בשיחה שערכה עם עיתונאים ישראלים שביקרו בוורשה:  "האמת היא שהממשלות בפולין וגם הציבור די עייף מהתמיכה הבלתי מסויגת שלנו בכם, בלי שנקבל משהו בתמורה. אתם בישראל נוטים להתייחס אותנו הפולנים כאל דבר מובן מאליו וזה עלול יום אחד להשתנות".
 

מילא. תאמרו כולה פולין. אך מה עם מצרים? גם כאן חיה ההנהגה הישראלית באשליה מסוימת, כי לעולם חוסן. נכון, שיתוף הפעולה בין שתי המדינות מעולם לא היה טוב יותר. מקורו באינטרסים משותפים של שתי המדינות: מאבק בטרור במחוז סיני של דאע"ש והעוינות המצרית לחמאס. אך שלא נטעה בידיד החדש, שליט מצרים גנרל פתח א־סיסי. 

קרא לחידוש המו"מ, נשיא מצרים א-סיסי. צילום: רויטרס

יטחונו העצמי הולך ומתחזק. הוא ביסס את שלטונו בקהיר, כשהביס את האחים המוסלמים. הוא משקם את כלכלת מצרים, שנמצאו בה מאגרי גז עצומים. תוך שנה הרחיב את תעלת סואץ. הביטחון העצמי הזה מתורגם גם למהלכים וליוזמות חדשות במדיניות חוץ. הוא מתייצב יחד עם רוסיה, ומביע תמיכה בנשיא סוריה בשאר אסד. א־סיסי אומנם קרא למדינות ערביות נוספות לכונן קשרים עם ישראל - וזכה מיד לברכתו של נתניהו - אך באותה נשימה גם הזכיר בנאומו בעצרת האו"ם כי על ישראל לחדש את המו"מ, במאמץ לפתור את הסכסוך עם הפלסטינים והזהיר כי בהיעדרו ינוצל גם עימות זה על ידי דאע"ש. 
 

במילים אחרות, גם אם נתעלם מנפיצותם של האירועים בהר הבית והם ייפסקו לאחר החגים, מדינות ערב כמו מצרים או ערב הסעודית - שרואות עין בעין עם ישראל במגוון נושאים (דאע"ש, איראן) ועל פי פרסומים זרים מוכנות להחליף עמה בחשאי הערכות מצב ולתאם מהלכים ביטחוניים - אינן יכולות להשלים בפומבי עם המשך המדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים.
 

וישנו ההסבר השני לכך שמדיניות נתניהו עלולה להתגלות כקצרת ראות. בהנהגת אבו מאזן או מי שיחליף אותו, הפלסטינים יכולים לממש את התרחיש הגרוע ביותר, כפי שהם מאיימים, לפרק את הרשות הפלסטינית ולבטל את הסכמי אוסלו. בין אם יעשו זאת ובין אם לאו, הם לא ישלימו עם המשך הסטטוס קוו לנצח. במוקדם או במאוחר תפרוץ אינתיפאדה חדשה.
 

ויש טעם שלישי. בהיעדר הסדר שיביא להקמת מדינת פלסטינית, צועדת ישראל לאט אבל בטוח במדרון החלקלק של מדינה אחת, דו־לאומית, בין הים התיכון לירדן. קידום המו"מ וניסיון כן להגיע להסכם כלשהו - זמני, ביניים או ארוך טווח וקבוע - הוא לא מותרות שישראל יכולה להרשות לעצמה לחיות בלעדיהם. זהו אינטרס לאומי, חיוני וקיומי. 

מינויו של רוני אלשיך, סגן ראש שירות הביטחון הכללי לתפקיד מפכ"ל המשטרה עלול לסבך את המצב בצמרת השב"כ. אך ראשית תיקון קל: לפני ימים אחדים כתבתי שאלשיך החל את דרכו בארגון בתפקיד הזוטר ביותר של רכז (קצין מודיעין - מפעיל סוכנים). זה לא נכון. לאחר שסיים את הקורס הבסיסי - האולפן לערבית המשותף לרכזים וחוקרים - הצטרף לשב"כ בתפקיד חוקר ומשם התקדם במעלות הארגון.
 

כשישוב מעצרת האו"ם, ישלח ראש הממשלה מכתב רשמי שימנה את נ' לתפקיד סגנו של ראש השב"כ, יורם כהן. נ' שימש בתפקיד זה עד לפני שנה ואז פינה את מקומו לאלשיך. 
 

זה שני עשורים, מאז תקופתו של עמי איילון, נקבע נוהג בשב"כ כי ראש הארגון מכשיר עד לסיום כהונתו לפחות שני סגנים, כדי שראש הממשלה יוכל לבחור אחד מהם בבוא הזמן לרשת אותו. כך היה עם אבי דיכטר וישראל חסון, עם יובל דיסקין ועופר דקל, עם יורם כהן ואילן יצחק, וכך זה היה עם אלשיך ונ'.

אך עתה, בשל הנסיבות, יהיה ליורם כהן רק סגן אחד. זאת כמובן בהנחה שהכהונה שלו, שתגיע לסיומה בעוד כחצי שנה, לא תוארך בעוד שנה כפי שמאפשר חוק השב"כ. לפי שעה אין סימנים לכך וגם כהן הבהיר למקורבים כי אין בכוונתו להמשיך. על רקע זה מתגנב חשש בקרב בכירים בשב"כ כי מצב זה עלול הביא ללחצים למנות לתפקיד ראש השב"כ אדם מבחוץ. למשל אלוף בצה"ל. אך בניגוד למצב שבו היה השב"כ לאחר רצח רבין, או למשטרת ישראל כיום, הארגון אינו זקוק לניעור של אדם מבחוץ. 

מינויו למפכ"ל מסבך את המצב בשב"כ, אוני אלשיך. צילום: אבשלום ששוני

לפחות שלושה בכירים מתוך הארגון רואים עצמם מועמדים להחליף את יורם כהן. המועמד המוביל, כך נראה, הוא הסגן החדש־ישן נ', שהיה בעברו הרחוק בוגר סיירת מטכ"ל ועשה קריירה באגף המבצעים של הארגון. חסרונו שהוא לא בא מהאגף שהוא ליבת העשייה של הארגון - המגזר הפלסטיני, שממנו צמחו כל ראשי השב"כ מאז איילון (דיכטר, דיסקין וכהן). 
 

מצד אחר, השב"כ עבר בעשור האחרון שינוי מבני ותוכני מרחיק לכת. הוא עדיין ארגון יומינט ("מודיעין אנושי") המבוסס על איתור, גיוס והפעלת סוכנים, אך הוא גם היה לרווי טכנולוגיות שהוטמעו בו בתחום של לוחמת סייבר וסיגינט (מודיעין שמופק באמצעות האזנות טלפונים, פקסים, מחשבים, כריית מידע וכו'). אמצעים אלה, שמשמשים את אגף המבצעים, משרתים את כל מבצעי האיסוף של הפעלת סוכנים וחקירות, שמהם מפיק השב"כ מידע.
 

שני מועמדים נוספים הם ר', כיום ראש אגף המטה (שהחליף את אלשיך) שהיה קודם לכן בתקופת מבצע צוק איתן ראש מרחב הדרום, וא' שהיה עד לפני פחות משנה ראש מרחב ירושלים והגדה וכיום מושאל למוסד, שבו הוא משמש יועץ ופרויקטור בנושאי לחימה בטרור.

שר הביטחון, משה בוגי יעלון, ממשיך להתלבט בשאלה את מי למנות לתפקיד ראש מלמ"ב - הממונה על הביטחון במערכת הביטחון - במקום אמיר קין, הפורש לאחר שמונה שנים בתפקיד.
 

עופר הראל, יועץ התקשורת של שר הביטחון, אמר בתגובה לפניית "מעריב־סופהשבוע": "ההחלטה על מינוי ראש מלמ"ב תימסר בקרוב". מדובר בתפקיד חשוב ורגיש של פקיד בכיר, שהוא מעין הכוהן הגדול של ממלכת הסודות הגדולים ביותר של ישראל. הוא אחראי על אבטחת מידע ואבטחה פיזית של מתקנים ומוסדות של כל מערכת הביטחון, כולל הכור הגרעיני בדימונה, הוועדה לאנרגיה אטומית, המכון הביולוגי בנס ציונה וכל התעשיות הביטחוניות.
 

כפי שפורסם במדור זה לראשונה, על התפקיד התמודדו ארבעה: שלומי מעיין, קצין הביטחון של משרד הביטחון; שלום שרעבי, שהיה בעבר ראש אגף בשב"כ; אילן יצחק, שהיה ראש אגף החקירות בשב"כ ולזכותו נזקפים פענוח חקירות מסובכות ובהן אחת מפרשיות הביטחון המזעזעות ביותר שטרם פורסמו; וניר בן משה, שהיה בכיר במלמ"ב ומשמש כיום יועץ למנכ"ל משרד הביטחון.
 

לפני כשלושה חודשים הוקמה ועדת איתור בראשות מנכ"ל משרד הביטחון, דן הראל, ובהשתתפות סגנית נציב שירות המדינה, איילה אושרי־גונן; המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, דינה זילבר; יו"ר רפא"ל, אילן בירן ומנכ"ל בנק ישראל חזי כאלו, שהיה בעת רצח רבין ראש האגף למניעת חתרנות מדינית וריגול נגדי. 
 

הוועדה המליצה לשר הביטחון על שני מועמדים: אילן יצחק וניר בן משה. השר כאמור מתלבט. ברקע יש בעיה, לפחות בעיה לכאורה. בן משה הוא, כאמור, עוזרו של הראל שהוא יו"ר ועדת האיתור. כלום אין כאן מראית עין של ניגוד אינטרסים? יועץ התקשורת של השר הבהיר כי המנכ"ל הראל קיבל "אישור אישי מנציב שירות המדינה להיות חלק מהוועדה, על כל המשתמע מכך. תהליך המינוי הוא סדור, מוקפד ומתבצע על פי כל הנהלים החוקיים ובליווי משפטי צמוד"