מתיישבי גוש עציון: "פלסטינים פוגעים בנו באמצעות תאונות דרכים לכאורה"

"אחרי שעברתי את הכפר הערבי תוקוע, נשמתי לרווחה. ידעתי שהסכנה שיזרקו עלי אבנים מאחורי. נותרו עוד כמה מאות מטרים בודדים עד הפנייה ליישוב, ותכף אני בבית. פתאום רכב פלסטיני שבא מולי סטה לנתיב שלי ללא סיבה נראית לעין. מהרגע הראשון היה ברור לי שזה לא סתם עוד נהג פלסטיני שנוהג בחוסר זהירות. חשבתי בהתחלה שהוא רק מנסה להפחיד אותי ולהראות מי שולט. זזתי ימינה ונסעתי בשולי הדרך ופיניתי לו מקום", ההתרגשות ניכרת בקולה ובפניה של ביג'ל, שמעידה שמאז שאירע המקרה היא בוכה הרבה, בעיקר כשהיא מספרת מה אירע באותו יום. 
 

אף על פי שסטתה מהדרך וירדה קצת לשוליים, המשיך הנהג לנסוע ישירות לכיוונה. הוא היה בחור צעיר, שהביט ישירות לעיניה וחייך תוך שהוא מאיץ לעברה בנתיב הנסיעה שלה. "הוא לא נרדם על ההגה, הוא לא עקף אף אחד", מדגישה ביג'ל, "הוא הביט בי וניסה לרצוח אותי". 
 

כשהפלסטיני ראה שהסטייה ההדרגתית לעברה לא מובילה לתוצאה הרצויה, סובב בחדות את ההגה עד שהתנגש במכוניתה, בדלת של הנהג. במהירות הסיט את מכוניתו חזרה אל הנתיב שלו וברח משם. "עד שהוא לא שמע את ה'בום' הוא לא עזב אותי", היא אומרת. 
 

"בנס לא איבדתי שליטה והמשכתי בנסיעה כשכולי רועדת. רק כשעצרתי בעלייה לתקוע, ליד הג'יפ של החיילים, הרשיתי לעצמי להתפרק. כשניסיתי לפתוח את הדלת והיא לא נפתחה בגלל הפגיעה, החיילים עזרו לי לצאת. כשראיתי מה קרה לאוטו הבנתי את חומרת הפגיעה ואת גודל הנס: הצד השמאלי של האוטו, לכל אורכו, מעוך. במיוחד הדלת של הנהג, ואני יצאתי בלא פגע פיזי. 
 

"התחלתי לבכות ולצעוק 'ניסו לרצוח אותי'. היה לי ברור שזה מה שקרה. אני מכירה את הנהיגה הפרועה של הנהגים כאן. ראיתי כל כך הרבה פעמים נהגים פלסטינים עוקפים בפס לבן כפול שיירה של מכוניות, בלי להתחשב ברכבים שבאים מולם. ראיתי אין ספור תאונות דרכים. אבל היה לי ברור שזה לא המקרה. שהפעם זה פשוט ניסיון פיגוע. כמו פיגועי הדריסה בירושלים. ניסיון רצח כפשוטו". 
 

ביג'ל דיווחה על האירוע לכוחות הביטחון ונסעה לבית החולים לבדיקות, שבמהלכן קיבלה מסרון מהמ"פ של הגזרה, שהבטיח לטפל בנושא ולחפש את הנהג הפוגע, הן במישור המבצעי והן במודיעיני. דוידי פרל, ראש המועצה, דיווח לה שדיבר עם המח"ט, שהבטיח אף הוא לטפל במקרה ושהוא רואה אותו בחומרה. 

ביום ראשון הלכו בני הזוג ביג'ל למשטרת גוש עציון כדי לדווח על המקרה ולהתחיל את הסיוט הביורוקרטי שבסופו יקבלו פיצוי ממס רכוש על פגיעה לאומנית. הצעד הראשון לכך הוא קבלת מסמך מהמשטרה שמאשר שמדובר בפיגוע. עם המסמך אפשר לגשת למס רכוש, לשמאי רכב ולמוסך. 
 

אולם במשטרה ניסו להתנער מהסיפור הלאומני ושלחו אותם לבוחן תנועה, בטענה שמדובר בתאונת דרכים. בוחן התנועה החזיר אותם למשטרה, כי היה ברור שמדובר בפיגוע. חקירתם, שהייתה עניינית ולא כללה שאלות מצד השוטר, הסתיימה כשהפקח שמילא את הדוח סירב להכיר בהם כנפגעי פעולת איבה. "עשרות פעמים ביום אני מקבל תלונות כאלה", אמר כאילו היה סנגורו של הפלסטיני. "את אומרת שהוא היה צעיר ושהרכב שלו היה חדש. מה האינטרס שלו לעשות דבר כזה? זה יכול להיות דברים אחרים".  
 

"הרגשתי שאני עוברת שוב את הטראומה", מספרת ביג'ל. "אני לא מבינה, האם העובדה שמח"ט עציון מתייחס לאירוע כפיגוע לא משכנעת את המשטרה? האם זה שהרבש"ץ דיווח מיידית על כך כפיגוע, וזה השב"כ אוסף מודיעין לא משכנעים אף אחד? האם הייתי צריכה למות, חס וחלילה, כדי שזה ייחשב פיגוע ולא תאונה?
 

"העובדה שיותר מטרידה אותי, מלבד הבעיה הפרטית שלי, היא שיש כאן כשל תפיסתי של המשטרה לגבי החרפת פיגועי הטרור כיום. כידוע, בזמן האחרון קרה לא פעם שמחבלים השתמשו גם במכוניות כאמצעי לגרימת נזק ומוות, כמו שמשתמשים באבנים. בעבר הבעיה הייתה שחלק מהנהגים הפלסטינים נסעו מהר מדי או בפראות. אבל כיום יש יותר אנשים שמוסתים לבצע טרור כלפינו, בכל אמצעי שהם יכולים ובכל דרך שמזדמנת". 
 

ביג'ל מבקשת להדגיש שהמאבק שלה הוא לא על הפן הכלכלי, אלא בניסיון לעורר מודעות והכרה עקרונית בתופעת "פיגועי הדרכים". לדבריה, המשטרה לא מכירה בכך ולא מקצה משאבים לטיפול, וניידות התנועה היחידות שפועלות באזור עולות למכולת של תקוע ונותנות דוחות לתושבים שנוסעים בלי חגורה, כי הרבה יותר קשה לטפל בטרוריסטים פלסטינים בדרכים. 
 

"כמו שבנוגע לזריקות האבנים הובן בדרך הקשה שמדובר בטרור ברור ומסוכן, ושחייבים לטפל בו בדרך נחרצת אחרת התופעה עלולה להתפשט, גם במקרה של פיגועי דרכים חייבים להתמודד עם התופעה ולהבין שזו לא תאונה מקרית, אלא דבר מכוון. הסכנה קיימת בהרבה כבישים בשטחים, ואסור להתעלם".
 

למרות פניות חוזרות ונשנות, עד לשעת סגירת הגיליון לא התקבלה תגובה מהמשטרה.