הטקסט הזה מיועד למי שחש עצמו מופגז יום־יום, שעה־שעה, בארטילריה של חוקים, צווים, הצהרות, מינויים, פסיקות ושאר גזירות שתוצאתן השחרת כל מה שמדינת ישראל ניסתה להיות כאשר הוקמה. השטף העכור הזה, של איומים בחקיקה או בפקודה, מלמד יותר מכל על רמת האטימות, העליבות והיהירות הכוחנית של ממשלת הימין. וכי בשביל מה יש לממשלה הזאת צבא ומשטרה, אם לא כדי להגן על חוקי בנימין נתניהו־מירי רגב־גלעד ארדן ושות'? 



כמו האיום כלפי השופטים שאינם מחמירים דיים נגד זורקי האבנים, וההקלות האחרונות לחיילים בהוראות הפתיחה באש - מדובר בפאניקה ובאיבוד העשתונות. כאילו מה? חייל רואה ילד עם בקבוק קוקה קולה, הראש שלו מפוצץ מאתראות מפקדיו, שגם הם מופצצים באתראות. סביבו מהומת אלוהים של הפגנה ואבנים (הורגות!) והנה הילד מרים את הבקבוק (בקת"ב?!). אצבע החייל רצה מעצמה אל ההדק. בום. וכך טובי בנינו הופכים לז'נדרמרים אלימים כלפי אוכלוסייה אזרחית. 
 
ואלה הם רק כמה פריטים ברשימת הגועל והבושה שמתחדשת בפורענויות חדשות לבקרים. הבושה על כך שאנחנו שותפים לקהילת אפרטהייד שמקדשת גזענות, והגועל על כך שאנחנו חלק ממצעד האיוולת המדמם והמזוהם הזה שנערך מול עינינו, יום־יום שעה־שעה. 
 

הפעילות המקוללת הזאת של ממשלת הימין גורמת ללא מעט ישראלים לבחון את יחסם לארצם ולזהותם. אם "היהדות" הישראלית מגולמת באורח החיים כפי שהממשלה רואה אותו, אזי יש לאותם ישראלים בעיה של ממש גם עם יהדותם. יום הכיפורים, למשל, עבור יהודי ישראלי וחילוני הוא אחד מאותם מנהגים שחרגו מהתחום הטהור והמרומם של תיקון שבין אדם לעצמו, או עם קונו (לצורך סובלימציה או טקסיות). בישראל הפך יום חשבון הנפש להיות חלק מלו"ז חגים ומועדים של קמפיין שיווקי לטובת אג'נדה פוליטית משיחית. והוא כולל שאר גינונים ומחוות, תפילות וטקסים שהפכו מאביזרי חיבור לאלוהים כלשהו לאביזרי חיבור למפלגות ועסקניהן. 
 
לרובנו אין ארץ אחרת, וחלקנו מוכן אפילו להיאבק על המדינה שאבדה לו. הבעיה היא המתקפה הפרועה של ממשלת הימין על ערכי יסוד דמוקרטיים והמשך המגמה הדמוגרפית התומכת במתקפה הזאת. השאלה היא אם בסופו של התהליך תישאר מדינת ישראל במתכונת שהגו ובנו האבות המייסדים. התשובה היא: לא. 
 
כאשר זה יקרה ותקום כאן המדינה האחרת, השאלות הן: אם השירותים לאזרח יקרסו, מה תהיה זהותו של האזרח ומה תהיה יכולת ההתפרנסות שלו. והתשובה לכולן: שום דבר לא אמור להיפגע. יש אפילו סיכוי לא רע שהמצב הכלכלי והאישי ישתפר. דווקא מרכיב הזהות וחופש הביטוי עשויים לחזור לתקנם, אבל זה לא יקרה במדינת ישראל של היום. זה גם לא יקרה אחרי הבחירות הבאות. זה יקרה רק לאחר שהעניינים שבינינו לבין הפלסטינים ייכנסו למסלול סביר שעשוי להציל גם את הישראלי החילוני ליברלי. ואגב, זה לא יקרה במסגרת של שתי מדינות לשני עמים. 
 
המצב כיום הוא שהפלסטיני רואה אצלו בסלון עולם שחיים בו אנשים כמוהו, ללא משטר צבאי. הוא גם רואה אנשים כמוהו אוכלים חרא במדינות השכנות, אבל זה ממש לא גורם לו להתאהב במצבו הנוכחי. להפך. מה שהוא רואה מוכיח לו שמי שרוצה להיחלץ מן החרא מוטב שיפעיל כוח, ועל זה בדיוק בונה ממשלת הימין. מצדה שהפלסטינים ימשיכו לפרפר תחת המגף. גם אם הפרפורים יפגעו בכמה יהודים, הסטטוס קוו יונצח עד בוא המשיח, שיעלים מכאן כמה מיליוני פלסטינים. עד אז אלוהים גדול והוא עובד בשביל הממשלה. 

מדינה אחת

למזלנו המציאות הגלובלית חזקה מתעתועי הימין. אבל גם אותה מציאות גלובלית לא תחזיר מחר את המדינה לשפיות מדינית. וכאמור, קשה לראות כיצד המציאות הפנימית עושה את השינוי הזה מהיום למחר. לכן יש מחרתיים בלוח השנה, ובדרך ישנן תוכניות שכולן דומות וכולן מובילות לפתרון אחד: מדינה דו־לאומית. התוכנית העכשווית, וכביכול מקובלת, היא שתי מדינות לשני עמים. אין לה כמובן שום היתכנות, משום שבין הירדן והים יש יחידה גיאו־אסטרטגית אחת, שלא ניתנת לחלוקה גיאוגרפית ואתנית, אלא רק פוליטית. שום חומה או גבולות לא יפרידו בין מדינה אחת לרעותה, שכנתה או צרתה. 
 
תהיינה, כמובן, הצבעות נפרדות לשני בתי נבחרים, אבל התרבות והכלכלה של שני העמים יתערבבו זו בזו, והערכה צוננת הנסמכת על מחקרים דמוגרפיים אומרת שיהיה כאן רוב ערבי. וזה ממש לא אומר שואה מחר. הרציונל והתקווה הם שעצם המו"מ על שתי מדינות או כל צורה אחרת יוליד רגיעה שממנה יקשה לחזור למלחמה. העולם אמור להיות תקיף דיו כדי למנוע מישראל לטרפד את השיחות, עד שתיווצר אותה מציאות חדשה.
 
אותן שיחות של משיכת זמן אמורות להתגלגל לעבר כמה “פתרונות": שתי מדינות לשני עמים הוא, כביכול, המודל המועדף שמאפשר לימין חלומות שווא על “אוטונומיה" פלסטינית על כידוני צה"ל. באוויר יש גם דיבורים על קונפדרציה או פדרציה, שזו אותה האוטונומיה בהתאם ליחסי הכוחות בשטח. כל אלה הם משחקי מחבואים של פוליטיקאים בפרוטה ונתיבי בריחה של אזרחים בהכחשה.


הקורבן הראשון, גדר ההפרדה. צילום: רויטרס
הקורבן הראשון שייפול במהלך אותן שיחות שהולכות לשום מקום הוא הגדר שתיבנה (מאיפה לאיפה, ממפגש שלושת הגבולות בגולן עד אילת?) כדי “להגן" על המדינה היהודית. בייחוד תיפול הגדר בקטעים שחוצים את היישובים והקהילות הפלסטיניים בגדה. אין דרך בעולם שתמנע משופליסט בכפר ארם לקעקע את החומה המפרידה בינו לבין משפחתו מעבר לכביש הראשי שנחצה בטמטום גמור באמצע לכל אורכו. וזה בדיוק מה שיקרה לכל אורכה של החומה, בייחוד בירושלים.
 
אין בישראל אדם, בימין או בשמאל, שרוצה במדינה דו־לאומית. ובצדק. המשמעות היא סופו של החלום הציוני ושל המדינה היהודית. הבעיה היא שממשלות הימין ניהלו את הקונפליקט באורח שבו המדינה הדו־לאומית הפכה להיות המוצא הסביר וברירת המחדל היחידה לכאוס.
 
מה שיטרפד כל סיכוי לכל הצעת הסדר שתועלה במהלך השיחות הוא החיבור המיידי בין הפלסטינים אזרחי ישראל והפלסטינים בגדה וברצועה. לא משום שמשני עברי הקו הירוק יילחמו בנשק על החיבור, אלא משום שהמציאות החברתית, הכלכלית והתרבותית מגובה בדמוגרפיה, תכתיב רוב ערבי בין הירדן לים. הדרך היחידה של היהודים לשרוד כיחידה אתנית מגובשת היא הטלאת הקרעים הפנימיים המשסעים אותנו כיום, וזה לא יקרה בממשלה שבונה על הפרד ומשול גם בקרב היהודים וגם בקרב הפלסטינים.