1 

אני יכול לצטט לכם כמעט מילה במילה מה שאמר לי מוטי קירשנבאום כשירד מהר הגורילות באוגנדה - מתנשף, מזיע ומבוהל: “אתה לא מבין מה עבר עלי, חשבתי שאני מת, סחבו אותי שישה אנשים וחשבתי מה יקרה אם אני חוטף התקף לב, כמה זמן ייקח עד שיגיע מסוק חילוץ, ואם יגיע לא יהיה לו איפה לנחות, ואני הולך פייפן בפיז דה לוך. לא היה לי אוויר, לא יכולתי לנשום, אני בחיים לא מטפס יותר על הרים". 
 
חייכתי ואמרתי לו “מוטי, הנה יש לך שם לסרט - 'ההר האחרון'". הוא חיבק אותי בידיו הענקיות ולחש “אתה לא יודע כמה אתה חכם שלא עלית, אני נשבע לך שהייתי בטוח שאני מת, צחוק צחוק אבל זה לא צחוק".
 

לא עליתי להר, כי אחרי כמה עשרות מטרים של טיפוס לא היה לי אוויר, הייתי אחרי ניתוח לטיפול בסרטן, לא הייתי במיטבי. לא רציתי להרוס להם את העלייה להר, למפגש המרתק עם הגורילות. אחד מאנשי הצוות ירד איתי ואני חיכיתי בנקודת המנוחה בקרבת ההר. 
 
הזמן התארך הרבה מעבר למתוכנן, הנכדים של מוטי בכו והייתי הבייביסיטר, אני חלש בזה, אבל עשיתי מאמצים להיות הכי נחמד בעולם. הדאגה שלי גברה כשהם איחרו כבר למעלה משעתיים מהשעה שתוכננה במקור. לאחר שירדו התברר שמוטי נישא רוב הזמן בטיפוס על ידי אנשי הצוות והיו רגעים שבאמת חששו שהוא הולך פייפן, אבל הוא לא נשבר, הרבה זמן הוא תכנן עד לפרט האחרון לצלם את הגורילות, והוא יצלם גורילות אפילו אם העולם מתהפך. סוף טוב הכל טוב, הם פגשו את הגורילות, צילמו וירדו. אני הסתפקתי במפגש מרתק עם שבט של שימפנזים, שאחד מהם השתין עלינו ממרומי העץ שעליו ישב. 
 
זה היה כיף לא רגיל להיות עם שבט קירשנבאום באפריקה. חצינו דרכים קשות ובוציות שממש חשנו בסכנת מוות לעבור אותן. על הדרך ראינו מכליות ורכבי ספארי הפוכים, במכונית קיפצנו מצד אחד לצד השני של הרכב לפי הוראות המדריך כדי שלא נתהפך. קשה לתאר את החוויה, כשאני משחזר את זה אני מצטער שלא לחצתי על מוטי לקחת אותי איתו עוד פעם.
 
בפעמים האחרות שבהן יצאתי לאפריקה (מוטי הדביק אותי במחלה) עשיתי את זה עם חברים, אבל זה היה שונה.
 2 
יום שישי שעבר, בוקר. לוגם את הקפה השלישי, יושב מול המחשב, עובר על החדשות, הרדיו מכוון על גלי צה"ל, מולי שפירא טוחן בראש. כמדי יום שישי מחכה לפינת הספורט של מוטי, ומוטי איננו. חצי שעה לאחר סיום התוכנית מודיעים לי שמוטי איננו. אני מרגיש שאין לי אוויר ואני מאבד את הנשימה, בדיוק כמו באותו רגע שבו החלטתי לא לטפס על ההר מפחד של התקף לב או שבץ מוחי. הוא מת ליד שולחן האוכל שאותו אני מכיר היטב, הוא לא סבל, הוא מת במכה אחת.
 
אני חוזר תשע שנים לאחור, לאחד מימי אוקטובר 2006, השעה 06:00 בבוקר, קפה ראשון, סיגריה ראשונה, מבט מטושטש על העיתון ופתאום קופצת לי מודעת אבל שמוציאה ממני במכה את הסוטול של הלילה, יונה קירשנבאום נפטרה.
 
אז, כמו היום, השוק היה גדול. לאחר מותה כתבתי לזכרה את הדברים הבאים: “יונה קירשנבאום נפטרה. עצמתי רגע את העיניים שהתמלאו דמעות, ראיתי אותה רוקדת, שרה, מקפצת עם החברים של ילדיה האהובים: ענת 'תות', אביב, נועם וכנען,  כשאנחנו החתיארים עומדים מהצד. למי יש כוח ואנרגיה להשתולל עם החבר'ה הצעירים האלו - ליונה היה כוח".
 

קירשנבאום, יהונתן גפן ונתן זהבי בבית הקברות בלונדון. צילום: נתן זהבי
הבית של יונה ומוטי קירשנבאום במכמורת הוא אחד הבתים היחידים שאהבתי לנסוע אליהם כשהוזמנתי אליו. בדרך כלל אני דוחה קרוב למאה אחוזים מההזמנות למסיבות. יונה הייתה אחת מאותן נשים צדיקות, שמלבד האהבה הרבה שהעניקה למשפחתה, ידעה לאהוב, לטפל ולעזור (בלי הו–הה, רעש וצלצולים ויחסי ציבור) למשפחות נזקקות, לאנשים בעלי מוגבלויות ובכלל לכל מי שנזקק לחום ולחיוך גדול–ענקי שופע אהבת אדם וטוב לב. 
 
מי היה יכול להאמין שהאישה הצוהלת והשמייחה, הטיילת שהגיעה עם מוטי המתעד לכל חור נידח באפריקה, שהלכה לכל חוג אפשרי, שהיו לה יד ורגל וראש לריקודי עם ולאמנות, לספרות וחינוך ותיאטרון ומה לא, תנוצח על ידי הסרטן הארור שנלחמה בו זמן רב. אף אחד לא רצה להאמין.
 
אני זוכר שבכל פעם כשבאתי אליהם קיבלתי מיונה את החיוך והחיבוק הכי גדולים שיש בעולם, כאילו באתי מסיביר לאחר פרידה בת מאה שנים. אלה היו חיוך וחיבוק שקשה להסביר אותם בעולם של אנשים מזויפים עם חיוכי סיליקון וחיבוקי פוזה שמנוניים ומלוקקים.
 
כמה פעמים במסגרת הניסיונות שלי להיות מענטש (בן אדם ביידיש) ולעזור לאנשים נזקקים שפנו אלי, ביקשתי מיונה להירתם לעזרה כשהאנשים היו מאזור מגוריה. היא נרתמה כמו רוח סערה וסגרה עניינים כמו גדולה, למה כמו, היא הייתה אישה גדולה.
 
באותו יום, כשכתבתי דומע את ההספד ליונה קירשנבאום, בלי להאמין במיסטיקה ובאמונות טפלות, נחתה על אדן החלון שלי יונה והביטה עלי, השמיעה קולות עצובים ופרשה כנף.
 3 

ביום הכיפורים קמתי בבוקר ושמתי לב שלא היה אף ציוץ של ציפור, מהעצים שמול חלוני נעלמו העורבים, הדררות, המיינות, הבולבולים, הדרורים והיונים. דממת מוות. פיזמתי את השיר של יורם טהרלב, "הבלדה על יואל משה סלומון", שכשהגיע למקום שבו לא שמע ציוץ של ציפורים הבין ש"המוות פה מולך". הייתה לי הרגשה רעה שמשהו רע עומד לקרות.
 
ביום ראשון הגעתי שוב לבית במכמורת, יונה ומוטי נמצאים רק בתמונות על הקירות, הילדים קיבלו אותי בחיבוק גדול כמו שיונה הייתה מחבקת, היה לרגע חיוך גדול שהתהפך בשניות לנאקות חנק מבכי המנסה להתפרץ. הנכדים החדשים שטרם הכרתי שואלים מי הדוד הזה שככה מתרגשים בגללו, הנכדים הגדולים מביאים חיבוק קירשנבאומי, מת עליהם.
 
מביט על הכיסא שעליו נפטר מוטי, מדמיין את ההתרחשות מלפני 24 שעות, זה לא בא לי טוב. אני לא עוצר את ההתפרצות ומקבל חיבוק מכנען, היו לנו הרבה קטעי צחוק בבית הזה, עכשיו זה הקטע ההפוך. הבית הגדול מלא באנשים אבל הוא ריק בלי יונה ומוטי.
 
אני צועד לכיוון בית הקברות, נזכר בקטע מטורף שבו צעדתי עם מוטי ויהונתן גפן באחד מפרברי לונדון לבית קברות. התארחנו מוטי ואני אצל יהונתן גפן, והפצרתי בהם לקיים הבטחה שנתתי לידידנו משורר הרחוב המנוח ייבי, שכששמע שאני נוסע עם מוטי ונהיה אצל גפן ביקש שנניח זר פרחים על קברו של קרל מרקס שאותו העריץ. טיילנו לבית הקברות הפרטי שבו טמון מרקס וכשהגענו לא אפשרו לנו להיכנס כי היה בו טקס קבורה של איזה עשיר מקומי.
 
המתנו על ספסל עד שיסתיים האירוע, ומאחר שבאנו בלי פרחים, ניצלנו את המומנטום, וכשיצאו אחרוני המשתתפים בטקס הקבורה לקחנו שלושה זרים טריים מקבר המנוח הטרי והנחנו אותם על קברו של מרקס ונשאנו נאומים חוצבי להבות בזכות המנוח בסגנון דיבורו המתלהב–מתלהם של ייבי. כשחזרתי עם מוטי לארץ הבאתי לייבי תמונה של שלושתנו ממתינים מחוץ לבית הקברות, סיפרתי לו על הטקס שעשינו וזכינו ממנו לדברי הלל ושבח בטור שהיה מפרסם מדי שישי בעמוד 2 בעיתון "הארץ", שבו היה כותב את שיריו באדיבותו של עמוס שוקן.
 4 

אלמנו הטרי של מוטי, ירון לונדון, הפסיק טיול ביפן וחזר להלוויה עם בת זוגו מיכל לאחר מסע מפרך חוצה יבשות. הוא מחבק בחום, נראה תשוש, דומע, המפגש שלו עם ילדי שבט קירשנבאום קורע לב.
 
לפני כמה שנים, כשישב עם מיכל במסעדת "שילה", הזמין אותי לשולחן ואמר לי בבוטות האופיינית לו “אתה יודע שלא אהבתי אותך במיוחד, אבל כששני אנשים כה קרובים אלי, מיכל ומוטי, אומרים לי שהם אוהבים אותך, אני חייב לבדוק מה הסיבה". ישבנו יחד ערב ארוך (מהנה להפליא) ומאז אנחנו בסדר.

מתקרבת השעה שצריך להיפרד מהבית ולעבור לבית הקברות, אני לא מסוגל לראות איך זורקים אנשים שאני אוהב לבור, אני יודע שאיעצר בפאתי בית הקברות, אתפוס פינה ואשחזר את היכרותי עם מוטי מאז אותו סרטון של "ניקוי ראש" שבו השתתפתי, זוחל בחולות המדבר וזועק “מים מים" עד שהגעתי לשלט שבו כתוב “פה תוקם עיר". הקרינו את זה ביממה האחרונה בטלוויזיה, רק רבקה מיכאלי זיהתה אותי וצלצלה, ושנינו, שיש לנו עשרות שנות קירשנבאום, נחנקנו בטלפון מדמעות.
 
כשמת אדם אהוב אתה בוכה עליו, וגם אין מה לעשות, אתה בוכה על עצמך, אף על פי שאתה חי ויודע שבכל רגע אתה עלול לסיים את מסע חייך בתיק–תק.
זה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי. מכה־מכה. פתאום זה בא לך בהפתעה ואתה מבין כמה אהבת את האיש ובני משפחתו. בראש רצים לי סרטים, אם מוטי היה רואה את שיירת מכוניות השרד השחורות והמפוארות נוסעות בדרכי העפר במכמורת השלווה היה אומר (אני מניח) בקול מונוטוני משהו כמו: “שיירה של מפלצות שחורות ובתוכן מפלצות בהירות הכתה ביישוב השקט בצהרי היום. שכנים אומרים שהשיירה בדרכה לבית הקברות בכדי להיפרד מאדם שלא אהב אותם כמו שהם לא אהבו אותו, אבל כשנודע להם שיהיה שידור ישיר בטלוויזיה, הם הגיעו בהמוניהם כמו עדרי הגנו השועטים אל עבר האחו הירוק ומצבורי המים. המנוח היה דוחה את מותו לו היה יודע איזה סבל ייגרם לשכניו האהובים כשהשיירה ורכבי הביטחון של המלווים עם האוזניות הפרו את השלווה של ערב החג. המהומה הגדולה הבריחה את הציפורים, שבימים כתיקונם משמיעות ציוצים מרניני לב מהרחובות הצרים וצמרות העצים".
 
אני בורח מבית הקברות הקטן של מכמורת. בשבוע הבא אטוס לטנזניה ואגיע למקום האחרון שבו צילם מוטי לפני כחודשיים, נהר ה"מרה" בגבול קניה־טנזניה. בצער רב וביגון קודר אמסור לאריות ולנמרים, לצ'יטות ולג'ירפות, לגנו ולזברות, לפילים ולקרנפים, לקופים הגדולים והקטנים, לציפורי הטרף ולציפורי השיר, את הבשורה המרה, שהאיש שאהב אותם יותר מכל אדם אחר, מוטי קירשנבאום הגדול עצם את עיניו החכמות והאוהבות לנצח.