"קריאת התורה" היא מושג שאמור היה להחזיר אותי באופן אינטואיטיבי אל הפעם הראשונה שלי, בבר המצווה, אי שם לפני 32 שנה, אלא שלמרבה הצער הקריאה ההיא לא הותירה עלי חותם משמעותי מדי.

זה לא משום שלא הייתה לה חשיבות, חלילה, אלא משום שהייתי נער בן 13, ומה שבעיקר עניין אותי אז, היה לסיים את העסק כמה שיותר מהר, להעניק לציידי הטעויות שבבית הכנסת כמה שפחות הזדמנויות לתפוס אותי בקלקלתי, ולהספיק להתכופף לפני שיתחילו לעוף הסוכריות. גם הנאום של הרב שבא אחר כך – זה שאמא שלי זוכרת ממנו בעיקר את המחמאות, ואני זוכר ממנו בעיקר את ההערה על השעות הארוכות שאני מבלה במגרש במקום בבית המדרש – עשה בטח את שלו. 


מפאת כל אלה, קריאת התורה המשמעותית לי ביותר, זאת שנושאת איתה מסר ומהות, איננה דווקא הקריאה שלי. הקריאה הזאת שייכת להרבה מאוד נערי בר מצווה חילונים, שבתי הכנסת שאני פוקד מארחים מפעם לפעם. אפשר לזהות אותם על נקלה.

לעתים זאת הכיפה שלא יושבת כל כך טוב על הראש. לעתים זה הרכב שאיתו הגיעו למרות השבת. לעתים זה אחד מקרובי המשפחה שמתקשה לצלוח את התפילה הארוכה בלי לשלוף בחשאי את הסלולרי רק כדי לבדוק מה קורה בחיים עצמם.

והקריאה הזאת בתורה של הנער החילוני המהסס, זה שלא מורגל באירועים שכאלה, מצליחה תמיד לעורר בי התרגשות. דווקא משום שהיא באה ממקום של מי שמעידים על עצמם שאינם שומרי מצוות בימים של שגרה. דווקא משום שמי שעומד מאחוריה אולי יעמוד בעוד שעה או שעתיים עם צעיף צבעוני באצטדיון. 
 

כי היא מסמלת את ההכרה בכך שגם אם אנחנו נראים אחרת, ומתווכחים ומתקוטטים – אלה נגד כפייה דתית ואלה נגד זו החילונית, אלה עם הסטטוס קוו ואלה נגדו – בסוף בסוף כולנו יונקים מאותו בסיס משותף. יש כאלה שמתרגשים לראות אותו בשעת צרה וצוקה, אחרי פיגוע או מלחמה, לי זה קורה למשמע המנגינה של קריאת תורה חילונית למהדרין. קריאה שאומרת שאחרי הכל, כולנו מחוברים לאותה מורשת. כולנו היינו במעמד הר סיני, כולנו קיבלנו שם את התורה, ורובנו הגדול ממשיך לראות בה עד היום משהו שמחבר אותנו לתוך סיפור אחד גדול.