י שם מעבר לקשת, בין אירופה לאפריקה, בין מזרח למערב, מחכה לי סרדיניה. מעולם לא הייתי בסרדיניה, ולבושתי - יש חשש קל שאם אתבקש לשרטט אותה על המפה, אתבלבל בינה ובין שכנתה הצרפתית, קורסיקה,



אבל סרדיניה היא שלי, ממתינה לי מעבר לקצף הגלים בניחוחות של מאכלי ים שבושלו בשמן זית, עם יין לבן צונן שבשתי הכוסות הראשונות טעמו עדיין גס, עם לחם כפרי שיש צורך להתאמץ כדי לבצוע ממנו ועם נשים שיודעות להעריך גבר שיודע לבצוע אותו, לטבול ברוטב העגבניות שמכסה את הדג, ללגום מכוס היין שלו ואז לגלגל לעצמו סיגריה ולשלוח אליהן חיוך מנומס. הו כן, הנשים בסרדיניה מעדיפות גברים כאלה, הרבה יותר מאותם דוגמני חדר־הכושר, בעלי הריבועים בבטן שמקפידים על מזונותיהם כאילו היו דוגמנית אנורקטית ושכפות ידיהם משוחות תמיד בקרם ריחני.



קובה למשל, היא עניין אחר לגמרי. גם בקובה עוד לא יצא לי לבקר, אבל זה לא מנע ממני לייסד עם חברים את "נוהל קובה", שבמסגרתו אם מקבל האחד מאיתנו מסרון מהאחר שבו כתובה רק המילה "קובה", הוא צריך להתייצב מיד, בלי לשאול שאלות, בשדה התעופה. בשדה כבר יתברר אם מדובר בגירושים בשעה טובה, מחלה ממארת לא עלינו, מפלה כספית, הסתבכות בפלילים או שילוב של כל הארבעה. בינתיים לא שואלים שאלות, בבחינת נעשה ונשמע.
 

למה דווקא קובה, אתם שואלים? ובכן, היעד האקזוטי הזה נקבע אחרי שמישהו הציע נסיעה משותפת לקובה, ומישהו אחר ענה שהוא יצטרף רק על גופתה המתה של רעייתו. מאז הוכרזה ממלכתו של פידל כסימן לכך שמישהו מאיתנו הגיע לקצה, ושחייבים לעוף מכאן לפני שהוא רוצח מישהו או שולח יד בנפשו.
אלא שדווקא כשהגעתי לגיל שבו גברים מתחילים ליהנות מקובה, פג מעט קסמה בעיני: מה לי ולמולטית צעירה כאשר אפילו צעירות תל־אביביות מצליחות לגרום לי מבוכה? את הרומן הקצר שהיה לי עם סיגרים סיימתי כבר לפני כעשור, ורום מעולם לא היה הבסיס האלכוהולי שלי. כך נמוגה לה קובה באופק.
 
לפני שנים מצאתי עצמי חי כמה חודשים על אי יווני. את פסק הזמן ההוא מהחיים לקחתי כדי לכתוב ספר, ואפרופו ספרים - לו ארצה לתאר את כל הנסים והנפלאות שעברו עלי באותו הקיץ, יצטרכו להוציא את המוסף הזה בכריכה קשה. אם אנסה לתמצת את החוויה לכמה שורות, אספר שהיו לי שתי חולצות טריקו, זוג אחד של מכנסי ג'ינס, כפכפים ואופנוע - שמלבד לפטופ מתקופת האבן היו רכושי היחיד באותו הקיץ. שחיתי קילומטר וחצי בים בכל בוקר, שתיתי בערך ליטר אוזו עד לבוקר שלמחרת והפכתי לסוג של "סלב" בקרב אנשי האי החביבים. אומנם מקץ כמה חודשים שבתי לעולם האמיתי, אבל לא לפני שהשמעתי שאגה שהתגלגלה על פני הים התיכון כולו - מהדלתא של הנילוס ועד מצרי גיברלטר.

בסרדיניה יהיה לי בית־אבן על ההר במקום שממנו אפשר לראות את הים ולהגיע אליו בתוך חצי שעה של הליכה ברגל או בחמש דקות על האופנוע. יהיו לי לפחות שני כלבים, שלושה סוודרים, מטבח ענק וכמה עצי פרי נחמדים בחזית הבית. בשוק המקומי יכירו אותי ויקדמוני בשלום לברכות שאשמיע באיטלקית רצוצה, ובבית הקפה בעיירה (שמשמש גם פאב בערב) יהיה לי חשבון פתוח שאפרע אחת לחודש. 
 
אני אחזור לעשן, שם בסרדיניה. לא יותר מדי, מקסימום ארבע־חמש סיגריות מגולגלות ביד בכל יום. זאת שיש לה זכות סירוב ראשונה אצלי תקבל את ההזדמנות להיות מלכת סרדיניה. הזדמנות, לא זכות וטו - שכן חיי החדשים מוכרחים להיות שייכים קודם כל לי - ורק אחר כך לנו. הילדים, שבטח יגורו אז במקומות שונים בעולם, יתכנסו פעם בשנה למפגש משפחתי ואולי מעת לעת ישאירו אצלי את ילדיהם וייסעו לטיול רומנטי בסביבה. בשאר הזמן ניאלץ לגשר על הגעגועים באמצעות הסקייפ. גם חברים מהארץ יבואו מעת לעת - ואז אצטרך להיות חזק שבעתיים כדי שגם אם יתעורר געגוע לסיבוב רגלי בשוק העלייה שמסתיים בבירה אצל מתי, אוכל לו בעזרת בקבוק וויסקי או שעתיים של מילוי סרדינים טריים.
 
מאיפה הכסף לבית בסרדיניה? ובכן, חשבתי שאם אוציא את מעט החסכונות שצברתי במשך השנים... 

ואכן, אתמול ביקרתי בבנק, שם התברר לי שבשלב הזה עלול להיות מעט קשה לרכוש נדל"ן באמצעות המינוס בחשבון הבנק שלי. מה שכן, כמה גרושים בכל זאת הצלחתי לחלץ ורכשתי לי מפה עדכנית של העולם: אחרי הכל, זה עלול להיות מביך אם ברגע המפגש שלי עם סרדיניה יתברר שהתבלבלתי בינה לבין קורסיקה.