בימים שקדמו לכתיבת מילות הפרידה ממוטי קירשנבאום הבנתי כי גם בתחום זה השתנו התנאים בישראל כמו גם הוראות הפתיחה באש, ואם אכתוב בסגנון הישן והמוכר המכונה "המנוח ואני" אני מסתכן - בעצם לא אני אלא אחד מהמלצרים המרוקאים החביבים המתגוררים באזור המזכיר בטופוגרפיה שלו את לילהאמר - במפגש לילי עם אחת מיחידות כידון של המוסד.



עד כדי כך געשה הביצה בוויכוח בדבר הזכות לכתוב על קירשנבאום תוך שהכותב נדחף בגסות מרפקנית לפריים משל היה מדובר בכתבת "יומן" על נשרים נדירים ברמת הגולן. התהפכתי על יצועי בלילות כשאינני מוצא את המתג לכיבוי מוחי. 


יריות אזהרה מעל הירכתיים אינן דבר שאני מזלזל בו, אולי בשל הקרבה ליום השנה ה־20 לרצח רבין. היה ברור לי שהעסקונה התל אביבית לא תסבול הצגה מעוותת - או חלילה מפארת - של יחסי עם המנוח. כה חשוב היה לי לדייק, עד שחיטטתי ופשפשתי בארכיוני; קראתי כתבות וראיונות ישנים; מכתבים אישיים; אפילו צפיתי בקטע הרלוונטי מתוך הסרט שצילמתי עם עזיבתי, שבו באתי להיפרד מלונדון את קירשנבאום, בעיקר כדי לחטוף מלונדון ולראות את קירשנבאום במה שהייתה פגישתנו האחרונה.

עוד אני מתענה והמילים חומקות ממני, קמתי הבוקר ומצאתי מייל מחבר (לא חלה עלי חובת ההוכחה כי צילום משותף של שנינו מצוי באמתחתי) שלא שמעתי ממנו שנים והוא כתב לי - אאוט אוף דה בלו - בנושא שלשמו התאספתי. מכיוון שלא ביקשתי ממנו רשות לצטט מדבריו, בחרתי להסוות את זהותו. אומר רק שהכיר את קירשנבאום היטב וגם עבד במחיצתו שנים רבות. 


"היית הראשון שזיהה את האדמו"רות של מוטי", כתב ידידי, "היא הציקה לך. למה הוא האדמו"ר ולא, נאמר, רון מיברג או אני, ולמה הוא חבר של יאיר לפיד ויהונתן גפן ולא של רון מיברג ושלי. כי לעולם לא יימצא לנו מקום בשורה הראשונה, כי אנחנו מהווים איום, אין בנו את הקלילות, את החוצפה לקחת חלק בחגיגה וגם לצאת נגדה.

ירון לונדון אמר לך בסרט 'מה אתה מבלבל את המוח, לך תעבוד', ומוטי המשיך עד המוות, כי הוא היה אדמו"ר ואדמו"רים לא פורשים. ירון ומוטי פתחו שולחן יום־יום, טיש וירטואלי שאנשים התקבצו סביבו כדי לבכות על מר גורלם, ואתה לא היית שם לומר להם שכדאי אולי לחפש אדמו"רים נוספים...ביום של הנהי הזה שאינני זוכר כמוהו מאז רצח רבין, אני חושב עליך ואני מכבד את זה שהיית הראשון והבנת שתחת האדמו"רים לונדון וקירשנבאום אין סיכוי שגם אנחנו נתפתח ונוכל להציג שיח חדש משלנו". 


 
ב־NRG, שפעם היה "מעריב", עשו מעשה נורא של מחיקת היסטוריה. כל הארכיון של כתבי NRG הוותיקים - טקסטים שכתבתי באתר לא התפרסמו בעיתון - נמחק ונעלם כלא היה ואיתו מאות כתבות פרי עטי, אולי הטובות שבהן. פוף, דרקון הקסם. כל מה שכתבתי על מוטי מאז עליית קירשנדון התפוגג ואיננו ואיתו חלק מהראיות שיעמדו לזכותי במידה שיחידת החיסול תטעה שוב בזיהוי ובמקומה ייערך משפט שבמהלכו אוכל לשטוח את גרסתי בדבר טיב יחסי עם המנוח. מצד שני, מעניין את סבתי. 
 
מה שכן נמצא ב־NRG הוא טקסט מאת רועי בהריר משנת 2009 שבו הוא מצטט ראיון שערכתי עם מנכ"ל רשות השידור קירשנבאום בערב ראש השנה 1995. אפרופו "המנוח ואני" כתב בהריר: "יש מולו מראיין קשוח במיוחד, רון מיברג, שלא ממש גילה סבלנות למונולוגים שהכין המרואיין בבית ('רגע, נגיע לזה! תן לי לסיים, רון!', חזר וביקש קירשנבאום האומלל במהלך הראיון שהקשה עליו בסוגיות כמו אילנה דיין ('היא מתאימה לערוץ הראשון'), דודו טופז ('יש לו נכונות לבזות ולהתבזות'), דן שילון ('מתאים לתפקיד המנכ"ל'), עופר נמרודי ('יש לי סימפתיה מאוד גדולה אליו'), איילה חסון ('הוציאו עליה חוזה') וירון לונדון ('אשמח מאוד לקלוט אותו')". 
 
ומצאתי גם זנב טקסט: "עם 35 שנות טלוויזיה, קשה שלא להתפעם מאהבת המסך של קירשנבאום. שני גברים בני 65, כרסם בין שיניהם, האחד מתרפק על ניחוחות פריז, השני על עשן המהפכה ברחובות ברקלי, חמישה ימים בשבוע. זה מה שיש לי. שעת טלוויזיה אחת ביום. במדיה שהפכה בורות לערך, הזקנים הם הצעירים של זמנם". 


 
ההסכם בינינו היה שפעם בחמש שנים - אלא אם כן המצב יחייב אחרת - נשב לראיון מקיף שבו ידבר על הכל. וכך היה. קל וחומר בימים שבהם היה יעקב ארז, שקירשנבאום היה מדריכו בשבט צופי נתניה, עורך "מעריב". ארז אהב לצוות מראיינים שהתרגלו לאובייקטים שלהם. 
 
אין ויכוח שהיה הקדוש התקשורתי הגדול ביותר שקם בישראל. הוא נשאר נקי. ידע להיראות נקי כפיים. שמר על מצפן מוסרי. לא התחבא מכסף ולא בז לכוח. והכי חשוב: הוא היה המתעד הטלוויזיוני האולטימטיבי של ישראל עם מאות כתבות "יומן", סרטים תיעודיים ואהבת טבע כפייתית שמעל כולם רעם קולו המוכר והסמכותי כדברי אלוהים חיים, או לפחות סגנו. והוא היה מצחיק.
 
כאשר נתניהו טוען שהתקשורת מתנכלת לו, שיעשה לעצמו שירות ויצפה, כמוני, בכל פרקי "ניקוי ראש", שהיו התנכלות אחת גדולה ליצחק רבין הראשון ולממשלתו. הייתה בינינו הבנה שאכתוב ספר על "ניקוי ראש" ולשם כך טרח ואסף את כל הקלטות הבלות של הסאטירה הישראלית הגדולה. אז גם גילה שכמה מהפרקים נעלמו ללא זכר ונשמתו נעתקה. כאשר התמנה למנכ"ל זימן אליו את אמנון דנקנר ואותי בהמלצתי והסכמנו שנכתוב את הדרמה הגדולה והמתבקשת על המחדל המודיעיני של מלחמת יום כיפור. יצאנו עם צ'ק של 10,000 שקל כל אחד ובמשך חודשים ארוכים פגשנו, חקרנו וראיינו את צמרת אמ"ן והמוסד. אפילו עם לו קדר, ויקטור שם טוב ויעקב שמשון שפירא כחודש טרם מותו, ישבנו. כאשר הגיעה העת לחתום על חוזה עם הרשות, גילה דנקנר כי איננו מוגנים מפני תביעת דיבה שהוצאותיה יהיו עלינו אם נפסיד חלילה. טרי מפרשת דן בן אמוץ, סירב דנקנר לחתום. מוטי סירב לשנות את החוזה ומישהו אחר כתב והפיק דרמה על יום כיפור.
 
מי היה קירשנבאום בעיני? בפסח בעין גדי (1973, לפני המלחמה) תיעד מוטי את הטבע והתנפלות הישראלים עליו כפי שבאה לידי ביטוי בהרס שיטתי והמוני של שמורת הטבע בעין גדי. הכתבה השכיבה את באי הסינמטק - בערב שהוקדש לכתבותיו של קירשנבאום - על הרצפה מצחוק.

מוטי פתח בצילומי זוג על וספה עם סירה, הרוח נושבת בשערם, מדרימים לעין גדי בשעת בוקר מוקדמת. כפסקול הוא הצמיד להם את שיר הגוספל: "לט מיי פיפל גו". עוד פקחי השמורה מתלוננים לפני המצלמה על גניבת קני הבמבוק, שבירת בקבוקים, פציעות רגליים והתפלשות המונית בבריכה הקטנטנה של מפל המים הציורי, עבר מוטי לעיון מקרוב במקרים פרטיים: אישה הרפתקנית שטיפסה על המצוק ואינה יכולה לרדת; גבר כרסתן מנסה לצלם אותה אך אינו מצליח להסיט את כובע הקש מעיניו; פילוסוף עממי ממוצא פולני שניצב בזרם ומרצה למצלמה על המצב, יהודי נאור שאינו מתנגד להקרנת "הטנגו האחרון בפריז", הסרט שהסעיר את ישראל באותם ימים.

קירשנבאום: "מי זה עם ישראל? יש אלמנטים שאני אוהב בעם ישראל. מצד שני, יש לי בעיה עם הפרחיות של אותם אלמנטים. יש בחברה הישראלית דרגה גבוהה מאוד של פרחיות, לאו דווקא מזרחית. יש תהליך של פרחיזציה נוראה, ובחלק גדול של הכתבות שלי אני נותן לזה ביטוי. מאוד מקוממות אותי הקולניות, הוולגריות והארוגנטיות".    
להגיד שחיבבתי את קירשנבאום, שכולם חיבבו את קירשנבאום, זו קלישאה. הוא היה היוצר ואיש התקשורת החביב ביותר שקם לנו. אולי היו שנונים ועמוקים ממנו, אבל אף אחד מהם לא נותר ללא אויבים בנפש. היה רגע קטן, אחרי מותו של דן בן אמוץ ואחרי המסיבה ההיא שקירשנבאום תיעד במצלמותיו, שחששתי שהוא ירים את כפפת האגרוף המוכתמת שבן אמוץ הותיר אחריו וינסה להיות מין צעיר מקשיש מחובר ומדובר, אבל לשמחתי זה לא קרה.
 
אם היה משהו שקירשנבאום הבין היטב, זה היה היחס הישיר בין גילו, תפקידו והתבטאויותיו. קירשנבאום הזכיר לי את אלה ששוטפים את ידיהם בסבון אחרי שטפחו על לחייהם אפטר־שייב. עד כדי כך הוא התאווה להיות נקי. קשה היה לו להודות בכך, כי ניקיון והיגיינה במקצוע מזוהם הם סוג של ירחמיאליות. כוחם של יוצרים ועיתונאים רבים נמדד בעוצמה שבה הם מפליקים לזולתם. בצליל היבש והנעים לאוזן של סטירה על לחי.

לפעמים היה נדמה לי שקירשנבאום התאווה להדהים את עצמו ולעשות משהו שיגרום לו לעופף מכלוב הזהב שבו כלא את עצמו, אבל התעשת ותפס את עצמו בזמן. על הרקע הזה הבנתי את שנראו לצופה כהתפרצויות החרון הקדוש שלו ב"לונדון את קירשנבאום", כאשר אחרי דקות ארוכות של שתיקה שמהלכן טחן לונדון את האורח לבדו, התעורר מוטי לחיים בסוף האייטם ושלף אמירה כה תמציתית ומושחזת ברשעותה, שהיה צריך לפנות את האיש מכיסא האורח באלונקה. 

יכול להיות שחברים קרובים ראו אותו חושף ניבים ומגיר ריר, אבל ספק אם זה קרה יותר מפעם אחת בשנה ורק כאשר הירח היה מלא. הוא ביקש ממני להסיר ממנו את גלימת הקדושה אבל התנהלותו האישית והמקצועית, כולל כמנכ"ל רשות השידור, הדיפה אנינות, איפוק ונימוסי שולחן של חצר מלוכה בריטית.
 
נפגשנו כמה פעמים בימים המתוקים של אחרי בחירות 1992, כאשר 15 שנות עיתונות סובייקטיבית השתלמו לנו בסוף, אבל קירשנבאום, מועמדה של שרת החינוך שולמית אלוני לתפקיד מנכ"ל רשות השידור, לא יצא מעורו. הוא המתין בשלווה עד ששמעון שבס הבין שניסיונו להריץ את ארנון צוקרמן לתפקיד הוא ניסיון סרק. אינני יודע כמה בחש, כמה התאווה והאם התחנף לרבין ולאיתן הבר. האנסטינקט שלי אומר שלא, אבל מה אני יודע. באותם ימים הייתה לו חברת הפקה שמשרדה היה בדרך השלום בתל אביב, משכורת נאה מסטף ורטהיימר שאהב אותו, חשבון הוצאות יפה ואפשרות להכין כתבות כאוות נפשו ל"יומן" של הערוץ הראשון. הייתה לו אאודי 100 בחניה אבל הוא נשאר מוטי. כלומר קירשנבאום.
 
באותן שנים כתבתי ב"חדשות" שהיה במרחק כמה מאות צעדים ממשרדו, ולעתים הייתי אוסף אותו לארוחת צהריים ב"דלידג" ששכנה מעבר לכביש, בשפך תוצרת הארץ. הוא אהב לאכול טוב, והארוחות הללו היו ההזדמנות שלו לומר לי את שחזר ואמר כדי להגדיר את יחסו כלפי ואת הקשר בינינו, מזדמן כשם שהיה. "אני מקנא בך מכיוון שאינני יודע לכתוב, וכתיבה בעיני היא הכישרון הגדול ביותר. ואני לא מבין שום דבר באוכל". דברים שנעים לשמוע אף על פי שאין דרך אבסולוטית לבדוק את אמיתותם.

על זה העמיס את השטיק של מי שבא מרקע פשוט או מנתניה, וביקש שאסביר לו מה אנו אוכלים ולמה. שכמובן היה בולשיט דמגוגי גדול ממי שחלק רב מזמנו היה שרוע במושבים הנוחים של מחלקת עסקים בטיסות לקצווי עולם שבהן טעם ואכל יותר משטעם אהרוני על הים. ועדיין התעקש להתקשר אלי מברוקלין, ביציאה מ"פיטר לוגר", ולהסכים איתי ממרום קולו המוכר בנייד המרשרש ברוח בוויליאמסבורג, שהפורטרהאוס שאכל זה עתה היה נתח הבשר הטוב שאכל בחייו. 
 
"אקח את המנכ"לות בניגוד לשיקול דעתי הכלכלי ומתוך ידיעה שזה תפקיד כפוי טובה", אמר שעה שחיטטנו בקרבי הבורי, "אבל לא אקום מהכיסא כדי להביא אותו מהרחוב. אני רוצה שיציעו לי אותו אחרי שיגמרו עם הפוליטיקה. אחרי שינפו את כל המועמדים. גם אלכס גלעדי, ארנון צוקרמן ודן שילון מתאימים לתפקיד. הם חברים שלי ואני לא מתכוון להיאבק בהם". 
 
זו הייתה אמירה דקלרטיבית נאה אבל לא מדויקת לגמרי. נאספנו יותר מפעם אחת לשם ראיון שעיקר תכליתו היה להגביה את הפרופיל שלו לתפקיד. בעיקר משום שהאמנתי שלא היה מתאים ממנו. עשיתי גם את שלא עשיתי בחיי, לפני ואחרי, והתקשרתי לשולמית אלוני והפצרתי בה לקרוא את הראיון איתו ואת חזונו לתפקיד. סופו שמונה למנכ"ל רשות השידור והיה מנכ"ל רע בנסיבות קשות. טעות ניווט שעזרה לו להגדיר את התחומים שבהם היה טוב ורע. בין השאר לא אהבו נתיניו ברשות את העובדה שהמנכ"ל התעקש לצאת לשטח ולעשות כתבות "יומן" וסרטים. 
כאשר רציתי לראיין אותו, כמקובל בינינו, בימי המו"ל עופר נמרודי ופרשת האזנות הסתר, התנה מוטי את הראיון בזכותו־חובתו, כאיש תקשורת, לומר את דעתו על הפרשה, כולל מילים קשות ומתבקשות על נמרודי. התנייתו לא הייתה עניין מובן מאליו באותם ימים, ובלית ברירה הלכתי לנמרודי והכנסתי אותו בסוד העניין. ממילא היה הראיון מגיע לידיו אילו היה מוזכר בו. קודם צעק ואחר כך הסכים. מה קרה, אם קרה, מאחורי הקלעים, אינני יודע. אבל קירשנבאום נזף בנמרודי קשות על התנהגותו, אז עדיין לכאורה, ועל ההאזנות. הפתיע אותי שהחשבון שלו שכן במקום אחר. 
 
"צריך להבין שעמוס שוקן רכש את 'מעריב' בשותפות עם נמרודי, שותפות שלא עלתה יפה. צריך להבין ששוקן קיבל הלוואה גדולה מ'ידיעות אחרונות' שהוא היה זקוק לה. הייתה לו מעורבות עסקית שנכשלה עם נמרודי. הוא השתתף בפגישה משולשת נמרודי־מוזס־שוקן שעלה ממנה שהיה ניסיון להשתיק את הפרשה באִבה.

אני לא טוען שלשוקן לא צריכה להיות דעה בנושא, אבל הוא צריך להבין דבר אחד: כשהוא מביע דעה מסוימת על 'משפחת נמרודי העבריינית' כלשונו, אמירה שהתקוממתי נגדה כששמעתי אותה, היא תמיד תיבחן מול ההיסטוריה שלו בסכסוך. מתי אני מאבד אמון בעיתון? אם שמים את הידיעה שנמרודי נעצר בכותרת הראשית של 'ידיעות' כאשר באותו יום מתפוצץ הבניין באוקלהומה. כמה נהרגו שם, 200 איש? אבל הכותרת הראשית היא 'נמרודי נעצר'. עיוות עיתונאי נוראי. 
 
"אין ספק שהיה לערוץ 2 חלק חשוב בקידוש הטריוויה ובקידוש התפלות וקידוש הרייטינג כערך עליון...זה חלק מההתפרקות של החברה הישראלית מערכים אידיאולוגיים, חלק מהידרדרות האקדמיה כגורם מרכזי בחברה הישראלית. ערוץ 2 הוא אחד המפוררים הגדולים של החברה הישראלית. מהי התרבות החילונית? מה החשש שלנו? שהולכים למדינת הלכה. איך נתמודד עם מדינת הלכה? בכך שנתייחס לאוכלוסייה כאל בהמות? משום שרייטינג פירושו להתייחס אל האוכלוסייה כאל בהמות. אומרים: תראה, אפילו נתניהו שורד! הוא שורד! אתה ודנקנר כתבתם מאמרים. התפעלתם מכך שנתניהו שורד. מה איתכם? בשיטת הבחירות החדשה גם שימפנזה היה שורד! 
 
"הנושא האמיתי הוא הצעירים במדינת ישראל. מיטב בנינו שבורחים מפה, שיברחו בהמוניהם משום שהמצב מעורר ייאוש ודיכאון וכך גם הצפי לגבי העתיד. ההתחרדות של עם ישראל תתעצם. זה היה אמור לקרות קודם, אבל עלו 800 אלף רוסים ודפקו את הדמוגרפיה. זה לא אפוקליפסה מתישהו. זה קורה לנגד עינינו. החברה הישראלית מתפוררת. יש יותר מעם יהודי אחד. החיבור ביניהם הולך ומתרופף. משום שאין אמונה בצדקת הדרך ויש מחלוקת על כל דבר. את החקלאות עושים לנו התאילנדים. את הסיעוד עושים הפיליפינים. את הבנייה עושים הרומנים. את הניקיון עושים האפריקאים. את הכדורגל עושים חבר העמים והונגריה. את הכדורסל עושים השחורים מאמריקה. אנחנו פה בשביל הקומבינות. בשביל לסגור את הקצוות". 
 
וכל זאת אמר מוטי קירשנבאום בראש השנה 1995, לפני 20 שנה בדיוק. מה השתנה מאז? קירשנבאום איננו וכל השאר - בעיקר חזונו - נשאר.