יש חיים, ומוות, גם מחוץ לירושלים. אבל למהומות ירושלים והגדה יש פוטנציאל לסחוף את חמאס, את חיזבאללה וחלילה חלקים מערביי ישראל למלחמה בארבע חזיתות. הבעיה היא המציאות העולמית החדשה, זו שממשלת ישראל מסרבת להכיר בה ולהבינה. 

זו הפעם הראשונה שבה מדינת ישראל מוצאת עצמה לגמרי לבד. מאז מלחמת העצמאות לא היה מצב שבו נאבקנו צבאית או מדינית בלא שמעצמה או שתיים לצדנו ואשכול מדינות תומכות בנו. אפילו בסבבי המלחמות בלבנון ובעזה, כאשר היה ברור לעולם ולישראלים שפויים שהטריגר למבצעים הוא בעיקר סרבנות שטחים ישראלית, ניצבו מעצמות המערב לצדנו. על תנאי. התנאי של המערב דאז היה "או־קיי, אתם תחסלו עבורנו את חמאס ואת חיזבאללה, מבחינתנו הם ארגוני טרור, אבל תעשו את זה מהר, חזק ואלגנטי", כמו שתיאר חיים בר־לב את מלחמת ששת הימים. 

מה שאירע בכל המלחמות מאז יום כיפור ועליית הליכוד לשלטון הוא שצה"ל לא הצליח לחסל בזמן שהוקצה לו את אש"ף (עד אוסלו), את חיזבאללה (מאז 82') ואת חמאס (מאז 87'). כדי לנסות להצליח (לפחות להביא תמונת ניצחון) היה צה"ל פוצח בהפגנת שרירים אלימה שכללה בעיקר השמדת תשתיות, הרס בתים והרג אזרחים. התמונות ששודרו לכל העולם גרמו לארה"ב ולאירופה להסתייג מן הפעולה ולהסיג את צה"ל לאחור. הקורבנות משני הצדדים, למי שמתעניין, היו קורבנות שווא, בדיוק כמו קורבנות הימים האחרונים.


כמו חיזבאללה, כיום חמאס ממשיך לנהל מולנו מדיניות איפוק במטרה להשיג לגיטימציה בינלאומית וזמן פציעות להתאוששות. ההצהרות תוקפניות, והזליגה אולי לא בידיעתו, אבל על דעתו. ההתנהלות בשטח פרגמטית כמו זו של צה"ל. המשך המהומות בירושלים והטפטוף בדרום עשויים כתמיד לאלץ את הפוליטיקאים לדרוש מצה"ל להסתער, אבל לא צריך לשמוע את מנהיג הלייבור החדש ג'רמי קורביין כדי להבין שהעולם לא ירשה את מה שנפתלי בנט, ברוך מרזל ויריב לוין רוצים שייעשה בירושלים. והיה אם חלילה נשתגע ונלך לצוק איתן 2, התגובה העולמית, בייחוד האמריקאית, עשויה להיות כתף קרה.

העולם יגנה, משום שתמונת הטרור משתנה. ארגוני הטרור הגדולים המוסכמים על המערב הם דאע"ש, טליבאן, אל־קאעידה ולווייניהם מהג'יהאד, עד בוקו חראם וג'בהאת א־נוסרה ידידתנו וחביבת הסעודים. חמאס וחיזבאללה בתהליך של סמי־לגיטימציה כמו אש"ף בשעתו, ולהבדיל אצ"ל ולח"י אצלנו. 

מנפלאות המזרח התיכון: רוסיה, איראן וחיזבאללה נלחמים במורדים המזוהים עם המערב ובאותה חזית נאבקים גם נגד דאע"ש לצד מדינות המערב. מטוסים רוסיים תקפו כמה ארגוני מורדים מתונים (מה זה?) הנתמכים, מצוידים ומאומנים על ידי ארה"ב במטרה להפיל את אסד. הבעיה של ישראל היא לא החשדות שטילי טאו של המורדים בחסות ה־CIA הגיעו אולי מישראל (הלוגיסטיקה מעיראק בעייתית), אלא שהמלחמה שאנחנו עשויים להיגרר אליה, עקב חוסר שליטה במהומות הנוכחיות, עלולה להיות מלחמה נגד כל העולם. 

רק פוטין יודע
לכאורה אין שום סיבה לכך שאחרון השוטים והמשוטים בישראל לא יבין זאת. למעשה, מדובר באזרחי מדינת בועה. למעט כמה שמאלנים הזויים, אין יוצא נגד המצב ואין בא להזהיר, למשל: במלחמה שאולי תפרוץ בין ישראל לחיזבאללה, ארה"ב ואירופה יגנו מיד ובעוצמה. או: האם במקביל רוסיה תפריע, ואיך? רק פוטין יודע. 

לאחר ביקורו הבהול, אם לא המבוהל, ברוסיה בסוף ספטמבר הצהיר ראש הממשלה כי "הבהרתי לפוטין את החשיבות שאנחנו מייחסים לסיכול בדרכים שונות של העברות נשק משטח סוריה לידי חיזבאללה. המטרה של הביקור הייתה למנוע אי־הבנות בין כוחות צה"ל לכוחות רוסיים. קבענו מנגנון למניעת תקריות ואי הבנות כאלה".

מדובר בקשקוש נתניהו טיפוסי. "הבהרתי לפוטין"?, זה עתה תבעו אובמה וקרי מפוטין לא לתקוף ארגונים שאינם דאע"ש, ולמחרת הפציצו מטוסים רוסיים את ארגוני המורדים המתונים הנתמכים על ידי ארה"ב. לאחר הנאום באו"ם נשאל פוטין בעניין ה"תיאום" עם צה"ל. "אנו מכבדים את האינטרס של ישראל", ענה, "אבל מודאגים מהתקיפות האוויריות שלה בסוריה". הפירוש, לידיעת צמרת צה"ל וחיל האוויר, הוא שנתניהו לא יבלבל לכם את המוח עם סיפורי "תיאום". 

אני מניח שהאלוף יאיר גולן הבין את זה בשיחתו השבוע עם עמיתו הרוסי ניקולאי בוגדנובסקי. פוטין הוא פוקריסט שמוכן להקריב את חייליו לטובת אינטרסים מעצמתיים (הוכח באוקראינה), וגיבוי רוסי לקטטה ערבית מול ישראל ישרת אותו בכל העולם הערבי. אנליסט אנונימי של הפנטגון אמר לאנדרו רות' ולתומס גיבונס ("הוושינגטון פוסט") ש"הצבא הרוסי מיושן", אבל אני לא מייעץ לבנות על זה. בכלל, מאזן אימה הוא תמיד פתרון יעיל לשמירת השקט ויש להסתפק בו - אלא אם כן העניין של ישראל בפתחת קוניטרה ובאיזה ארגון מורדים מתון עלול להביא להתכתשות ישירה ישראלית־רוסית. 

"הבהרנו לרוסים שאין לנו כוונה לוותר על היכולות שלנו להגן על האינטרסים שלנו, ואני מציע שלא יבחנו אותנו", אמר יעלון. אני לא בטוח עד כמה פוטין מתרשם מדברי שר הביטחון, ואני מציע לא לבחון את פוטין. חיזבאללה ואסד הם כיום תחת פרוטקטורט רוסי, והדילמות הן: האם צה"ל ימשיך לנסות להשמיד אמל"ח של חיזבאללה? האם הרוסים יגיבו או יגבו את חיזבאללה? ואיך הם יעשו זאת? העברת אמל"ח לחיזבאללה נעשית בעיקר באמצעות מטוסי תובלה רוסיים. אני מתקשה לראות שיירה שעושה דרכה ללבנון מסוריה מופצצת על ידי חיל האוויר. כך גם הפצצת צבא סוריה בניסיונותיו לשלוט על פתחת קוניטרה ועל המעבר לישראל. 

אין לי מושג מה קיבל נסראללה מפוטין, אבל יש לי מושג קלוש איך הראש של נסראללה עובד: אם אני מקריב חיילים לטובת האינטרס הרוסי אני דורש בתמורה הגנה בפני מטוסי חיל האוויר, כולל נ"מ, מל"טים, ואולי אפילו ארטילריה. אף ישראלי לא רוצה לראות את חיזבאללה חמוש, אבל הרציונל של מלחמות הוא ששני צדדים שחוששים זה מזה, מתחמשים זה נגד זה. ברגע שלחיזבאללה יש מטרייה מדינית (רוסית) שפרט לרצון להרוס את הישות הציונית - יש סכנה שההתחמשות שלו, אם לא פעילותו, תזכה לתוספת לגיטימציה. 

מצד שני, אותה תמיכה מערבית (בתנאי שתצליחו וכו') נעלמת והולכת. במקומה קיבלנו - תעזבו אותנו מהתעתועים שלכם ומצדנו תשברו את הראש לבדכם, ראו נאום אובמה באו"ם, ישראל יוק. ועל הדרך ביי ביי סיוע מדיני (המגזין האמריקאי "פוליטיקו": "אובמה סירב להצהיר פומבית על כך שיטיל וטו על הצעה למדינה פלסטינית") וחשש לפגיעה בסיוע הצבאי. נתניהו מבין זאת. בין שתיקת הכבש־לרגע לפעיית תוכחת הדורות הצ'רלי צ'פלינית באו"ם, העמיס נתניהו תלולית מקביסה של חנופה לאובמה וממשלו. 

אנחנו כיום במתחם הסבירות לפריצת סיבוב דמים נוסף. ממשלת הימין הצליחה להרגיל את רוב העם לכך שככה זה החיים, וככה זה הערבים, ולבנו עם המשפחות וראשינו בניצול היגון לטובת ההתנחלות הבאה ו"עם ישראל חי!", כפי שהצהיר ד"ר נתניהו באותו נאום מגוחך ופתטי באו"ם. מיסטר ביבי סבור שהתנאי הוא שהעם הפלסטיני יחיה קצת פחות. מה לעשות שהעולם, וחלק נכבד מתושבי ישראל, סבורים שמגיעים להם בדיוק אותם חיים שמגיעים לנו.