1. לנתניהו יש הרבה צרות. בתקופת "אחרי החגים" שלו יש בעיות מהותיות בתחושת הביטחון של האזרחים, פיגועים בירושלים, בעיות עם הבית היהודי והיעדר אוטוריטה מול שרים מהליכוד, אולטימטום מארה"ב על המשך הבנייה בשטחים, כעסים של מלך ירדן על סוגיית הר הבית, חידלון ועייפות של אבו מאזן, ומשבר עמוק בחקלאות הישראלית הקורסת - שחייב אותנו למחול על הכבוד הלאומי ולייבא עגבניות מטורקיה. ויש אפילו עוד. 

אבל לנתניהו יש גם מזל גדול: בעוד הוא מתחזק בקושי ובזיעת אפו קואליציית ימין צרה של 61 מנדטים, הוא נהנה מהיעדר אופוזיציה של ממש. 

אני כותב את הדברים הללו כשמצד אחד אני סבור שאזרחי ישראל ראויים לאופוזיציה לוחמנית, שתייסר את ראש הממשלה במגרש הפוליטי, הפרלמנטרי והציבורי. מצד אחר, צריך גם להעריך את מידת הממלכתיות, הנימוס ואי ההתלהמות של ראש האופוזיציה גם במהלך צוק איתן, גם בעניין האיראני וגם כעת במשבר הביטחוני. הרצוג פועל בממלכתיות, כמו בן של נשיא ונכד של רב ראשי, תוקף ומוכיח לפרקים, אך לא שורף את הגשר אל הממשלה. יאיר לפיד מנסה להתחרות בנתניהו באמצעות מפגשים, ראיונות וקידום יוזמות דרך ארה"ב כדי "להביא" את הכותרות דווקא משם, כמו מנהיגים גדולים.


זוהי כאמור מתנה גדולה שמקבל נתניהו. אני זוכר עדיין היטב את 1996, שנת הפיגועים הגדולה, כששמעון פרס כיהן כראש הממשלה. נתניהו, ראש האופוזיציה דאז, "לא לקח שבויים". כך גם במבצע ענבי זעם. ומה עושה נתניהו עם "המתנה" הזאת? כלום. רק כשיחוש שיש איום קיומי על שלטונו, יתפנה ביבי ליוזמה כלשהי. בינתיים הוא וממשלתו "נשטפים עם השוטף", ממשבר למשבר, מאירוע לאירוע, ממהדורה למהדורה. נכון, עובדים על מתווה הגז ובונים תשתיות וכבישים ורכבות, אבל אזרחי ישראל ראויים לקצת יותר.
2. נוכחותם הבוטה של ולדימיר פוטין והצבא הרוסי בסוריה, עשרות קילומטרים ממשרדו של נתניהו בירושלים, אינה מקלה על ראש הממשלה את תהליך קבלת ההחלטות בנוגע למבצעים צבאיים. כשמצד אחד ארה"ב מטילה וטו ומצד אחר פוטין לא מהסס לשגר את צבאו למזרח התיכון - החיים קשיים הרבה יותר. 

אבל אין זו הסיבה היחידה שבגינה לא יצא נתניהו למבצע חומת מגן 2. הוא יודע שמבצע כזה כעת, על רקע מזרח תיכון נפיץ, מלך ירדני עצבני ורגיש, איראנים שחוברים לרוסים וחמאס שנקלע לייאוש - יכול להיות זרז לטרור מוגבר ולא מטף כיבוי. 

מי שטען שידי מפקדי צה"ל וחייליו כבולות נאלץ להתמודד השבוע עם הצילומים שהגיעו מבית החולים בשכם, משם "שלפו" הלוחמים מחבל מבוקש והביאו אותו למתקן החקירות. גם הרמטכ"ל גדי איזנקוט, שגם אם יעבור סדרת עינויים אישיים לא יוציא מפיו דבר שקר, הצהיר כי "יש לצה"ל חופש פעולה מלא בשטחים". לכן במקום ליצור דרמות של כינוסי קבינט דחופים וישיבות חירום, צריך פשוט לעשות. 

כל הכלים נמצאים כבר בתוך אותו ארגז כלים ביטחוני־צבאי־משפטי: לשלב ידיים, להשיג מודיעין איכותי, לבצע מעצרים, לסרוק תשתיות הסתה וטרור, להרוס בתים של מבצעי פיגועים, להטיל קנסות על משפחות מיידי אבנים וכדומה. למרות "עייפותו" של אבו מאזן, שנהנה ממעמד של ראש מדינה בלי שתהיה לו אחריות על מדינה, התיאום הביטחוני חי ונושם, ושיתוף פעולה יכול להרגיע את המצב ולפגוע בטרור. 

אך זה לא יעזור אם במקביל לא תעשה ישראל הכל כדי לשמור על מרקם החיים הכלכלי בגדה ותשמר את תחושת הפלסטינים שיש להם מה להפסיד כתוצאה מעימות אלים. 

אגב, אני שם נפשי בכפי ומעריך שפרויקט הצבת מצלמות לאורך צירי התנועה ביהודה ושומרון לא ייצא אל הפועל. זה סוג של "אקמול" וכותרת ליומיים. אין במערך הזה שום תועלת ושום הרתעה ושום דיבידנד ביטחוני. ראש הממשלה נתניהו חייב לספק "אקמולים" שכאלה, כפי שעשו גם כל קודמיו כדי להיאבק בנטייה הישראלית המוגזמת להפוך כל אירוע למושג מוכר, להכניס אותו לתוך השבלונה ולתת לו שם. זו לא אינתיפאדה שלישית, ולכן לא צריך חומת מגן 2. החדרים המלאים בבתי המלון בירושלים עוד עלולים להתרוקן אם תבצע ישראל צעדים כוללים ולא נקודתיים. 

בטרור נלחמים בעזרת מודיעין טוב, בסמטה, בפרדס, בחממה, במנהרה - לא בכותרות, בטלוויזיה או ביו־טיוב.
3. ללא יוזמה מדינית זו או אחרת, מהירה או רב־שנתית, כוללת או חלקית - לא ישתנה דבר. אפשר אולי לדחות ולבלום, אבל לא לבטל. על ממשלת ישראל, כמי ששולטת בשטח, כגורם היציב והחזק - מוטלת החובה להציב יעדים, לנקוט יוזמה, לגייס שותפים במזרח התיכון ובעולם כדי להשיג מתווה ל"הסכם מדף", שיבטיח עתיד אחר לצעירים הישראלים והפלסטינים ולכלכלתם ולביטחונם של  שני העמים. כל דבר אחר הוא סיוט. אני יודע שלא הכל תלוי בנו ושהצד השני בורח מאחריות - אבל זה רק מעצים את האתגר של הצד הישראלי. 
4. מעניין יהיה לגלות מיהו אותו "גורם בכיר" שדאג לפני כמה שבועות שאיש אמון קרוב ילחש על אוזנו של ראש הממשלה שאל"מ שרון אפק, מומלצו של שר הביטחון והרמטכ"ל לתפקיד הפרקליט הצבאי הראשי, הוא "מסוכן, לא ידידותי ולא משלנו", וגרם בכך לעיכוב ההודעה של המינוי בכמה שבועות.

כתבתי כאן לא מכבר על הפצ"ר הנכנס ועל מעלותיו, ניסיונו והאתגרים הניצבים בפניו, תוך רמיזה שגם הפעם מינויו לא יעבור בקלות. ומעשה שהיה כך היה: אותו גורם בכיר העביר לנתניהו, דרך שליח, מידע מודיעיני רגיש ביותר לגבי אפק. על פי המידע, אביו של אל"מ (עוד מעט תא"ל) שרון אפק, הלא הוא איש הספורט והכדורעף אורי אפק, הוא רחמנא ליצלן אחיו של שאול אפק, אביה של מיכל הרצוג, רעייתו של ראש האופוזיציה! ממש כך. 

המידע אומת ואושר, אולם שר הביטחון יעלון התעקש על המינוי ועמד עליו בתוקף, ועל כך מגיעות לו תשבחות. גם נתניהו לא התעקש יותר מדי ובחר לא להתעמת על כך עם שר הביטחון שלו. פצ"ר הוא אכן תפקיד רגיש, אבל מפכ"ל, היועץ המשפטי לממשלה וראש שב"כ, בעיני ראש הממשלה ובצדק, חשובים הרבה יותר. ומי שלא רצה לראות את שרון אפק כפצ"ר וכתא"ל, יצטרך כנראה לראות אותו כאלוף, שכן ועדת טירקל שסיימה לאחרונה את עבודתה בנושא המשפט הצבאי, התחקירים והסמכויות, המליצה שהפצ"ר יהיה בדרגת אלוף, כמו כל קודמיו.