מוצדק שאט הנפש ששרת המשפטים איילת שקד והשר לביטחון הפנים גלעד ארדן הביעו בימים האחרונים, לנוכח דבריהם של מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי ודוברי מחלקת המדינה. הטענות המושמעות מוושינגטון, שלפיהן ישראל אחראית למתקפת הטרור הפלסטינית הנוכחית או לכל הפחות חולקת באשמה שווה ושווה עם מבצעיו הערביים, גם שקריות וגם חושפות את העוינות הקשה והבלתי הגיונית של ממשל אובמה כלפי ישראל.



הרי כפי שדיווח השבוע ב"הארץ", מאז חזר בנימין נתניהו למשרד ראש הממשלה בשנת 2009 - ומאז החלה הקדנציה הראשונה של ברק אובמה בבית הלבן - הבנייה הישראלית ביהודה ושומרון ירדה לרמה חסרת תקדים, שלא נרשמה מאז 1995. העלייה התלולה במספר התושבים הישראלים ביהודה ושומרון היא בעיקר תוצאה של ילודה ולא של מעבר משפחות חדשות ליו"ש.
 
הטענות האמריקאיות האחרות, שלפיהן שני הצדדים משתמשים בטרור זה נגד זה ושני הצדדים מסיתים לאלימות, הרי הן כל כך חסרות אחיזה במציאות שחבל על המאמץ לתקן אותן. וזה העניין.
 

ג'ון קרי ואנשיו מביעים עוינות כלפי ישראל - ויותר מכך - דבריהם ההזויים, הנשמעים כמו חריקות של תקליט שרוט ומקולקל, מבטאים תסכול וזעם מהנעשה במציאות.
 
קרי ממשיך לטעון כי הוא פועל כיום לחידוש המשא ומתן בין ממשלת ישראל לרשות הפלסטינית. הוא גם טוען כי הדרך היחידה להתמודד עם הטרור הפלסטיני היא הקמת מדינה פלסטינית (ונקייה מיהודים) ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים, בצפונהּ ובדרומהּ.
 
כלומר העמדה האמריקאית היא שישראל צריכה לצאת מהשטחים ומירושלים - במסגרת הסכם עם אש"ף ואבו מאזן עומד בראשו או באמצעות נסיגה חד־צדדית שלא במסגרת הסכם שלום. לדידו של קרי, המצב הנוכחי הוא הסיבה לכך שכל גידול באוכלוסייה היהודית ביו"ש - גם אם מדובר בלידת תינוקות לאמהות יהודיות - הוא פשע נגד השלום שמצדיק, או לכל הפחות מסביר, מתקפות רצחניות נגד יהודים.
 
קרי והממשל כועסים על המציאות משום שאין בינה לבין מדיניות הממשל שום מכנה משותף. אין שום סיכוי שאבו מאזן יסכים לעשות שלום עם ישראל. הוא פסל את האפשרות הזאת לא רק כשסירב ב־2008 להצעת השלום של ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט; אבו מאזן פסל אותה גם לפני שלוש שנים, כשפתח במאמציו להקים מדינה פלסטינית באמצעות האו"ם, בלי לקיים יחסי שלום עם ישראל.


ממשיך לטעון כי הוא פועל למען משא ומתן, קרי. צילום: רויטרס
אשר לנסיגה חד־צדדית של ישראל, אחד הלקחים הברורים מהשבועות האחרונים הוא שהאפשרות שנוכל להיפרד מהפלסטינים אינה אלא הזיה מסוכנת שכן ההסתה והשנאה אינן יודעות גבולות, וזולת צה"ל אין גוף שישמור על ישראל. 

אשליית החלוקה 
בשבועות האחרונים, כמו גם במתקפת הטרור בירושלים בשנה שעברה, אנחנו מוצאים עצמנו תחת מתקפה שמבצעים בעיקר ערבים תושבי ירושלים ובעלי תעודת זהות כחולה. הנטייה הראשונה והמובנת של האזרח הממוצע לנוכח מצב זה היא להרים ידיים מניסיונות הדו־קיום ולאחל לערביי ישראל, כמו גם לפלסטינים, הצלחה בהמשך דרכם בנפרד מאיתנו.
 
אבל אם "תגובת הבטן" הזאת מובנת, היא גם מבוססת על אי הבנה: הסיבה לכך שערביי ישראל בכלל וירושלים בפרט עומדים בחזית המתקפה הנוכחית היא שכמו אחיהם ביו"ש ובעזה - הם צורכים את התקשורת הפלסטינית והכלל ערבית.
 
כלי התקשורת הללו מאכילים אותם תוכני שנאה והסתה השכם והערב כפי שהם מאכילים את תושבי יהודה ושומרון ועזה. העובדה שהם מגיבים להסתה באותה דרך שבה מגיבים הפלסטינים ביו"ש ובעזה כלל לא מפתיעה.
 
מצד שני, בזכות השליטה הישראלית בירושלים ובגליל, המוסתים בקרב ערביי ירושלים וישראל שמחליטים לפגוע ביהודים עושים זאת באמצעות נשק קר ולא באמצעות טילים וחגורות נפץ. כמו כן, בזכות השליטה הישראלית יכול הקבינט בקלות להורות למשטרה ולצה"ל לפרוס כוחות בכל מקום ולצמצם למינימום את יכולתם לפגוע ביהודים, אפילו עם סכיני מטבח. 
 
הנחת היסוד של הדוגלים בהפרדה היא כי הפלסטינים ביו"ש ובירושלים - ולפני כן הפלסטינים בעזה וכוחות חיזבאללה - תוקפים את ישראל משום שישראל שולטת בהם. אם ישראל תפסיק לשלוט, הם יפסיקו לתקוף.
 
אבל כמו בישראל כך גם ביו"ש, מה שאנחנו רואים כיום הוא שהשליטה הישראלית היא הסיבה לכך שגורמי הטרור ביהודה ושומרון אינם תוקפים. להבדיל מהמצב ששרר בארץ החל משנת 2000 ועד מבצע חומת מגן בשנת 2002, אז כוחות הרשות שלטו באזורים והתקיימה הפרדה בפועל, כיום לגורמי טרור פלסטיניים אין ממש אפשרות לתקוף. הם יודעים שאם יפנו את נשקם לעבר ישראלים צה"ל יתפוס אותם וייגמר הסיפור.
 
אילו היינו כבר מיישמים את תוכניות ההפרדה של אולמרט והאלוף במיל' עמוס ידלין, מצבנו כיום לנוכח ההסתה היה קטסטרופלי. כוח ההרתעה של ישראל כלפי גורמי טרור מביא את כוחות הרשות לשבת בצד ולא להשתתף בטרור. הם הרי יודעים שללא הגנה ישראלית הם ייפלו בידי חמאס בדיוק כפי שנפלו כוחות הרשות בעזה בשנת 2007.
 
אבל לא הכל ורוד. כאשר צופים לעתיד, הבעיה העיקרית של ישראל היא שהערכת המצב של כוחות הביטחון הפלסטיניים בהכרח תשתנה לרעתנו, וזה מסוכן. לרשות, כמו גם למיליציות השונות של פת"ח ביהודה ושומרון, יש כמויות אדירות של נשק. מתישהו מישהו ירצה להשתמש בו.

בעיית ההנהגה 

השנאה היוקדת כלפי ישראל בקרב החברה הפלסטינית תביא לפיצוץ במוקדם או במאוחר. 22 שנות אינדוקטרינציה אנטישמית והסתה פרועה לא הולכות ברגל. אין תמיכה בדו־קיום בקרב מחזיקי הנשק הפלסטינים ביו"ש. יש גם בעיית ההנהגה. תוך פרק זמן לא ארוך - אבו מאזן ייצא לפנסיה או ימות.
מנהיג אש"ף, שגם מדליק את האש וגם מבין שהוא חי בחסדי כוחות צה"ל, הוא בן 80. הוא התפטר בפעם העשירית רק לפני חודש.
 
אף אחד מיורשיו האפשריים לא יתמוך בדו־קיום עם ישראל. ספק אם מי מהם בכלל יצליח לשמור על הרשות כגורם קוהרנטי השולט בחברה הפלסטינית ביו"ש. סביר להניח כי הרשות תתפרק ובכל ריכוז אוכלוסייה תשלוט חמולה או מיליציה מקומית, ואצלן לא תהיה בהכרח הפרדה בין פת"ח לחמאס.
הבעיות שלנו עם הרשות הפלסטינית החמושה לא יצמחו רק עם יציאתו של אבו מאזן מהזירה. הוא אישית מסבך אותנו ומקשה עלינו להתמודד עם האתגרים הביטחוניים הכבירים העולים מהשטח שבו הוא שוהה בחסד כוחות צה"ל.
 
חוץ מההסתה שלו נגד ישראל, אבו מאזן מנהיג כיום את המלחמה המדינית והתקשורתית נגד ישראל באו"ם ובעולם המערבי בכלל. ההיצמדות שלו לכיסא, כמו גם ההתעקשות של ישראלים בתפקידי מפתח להמשיך לטעון כי הוא חיוני לנו, מביאות למצב שישראל נאלצת לשתף פעולה במלחמה המדינית נגד עצמה. הרי אם אבו מאזן מנהיג מתון, שוחר שלום ולגיטימי, אז גם ההסתה האנטי־ישראלית שלו לגיטימית. מצב זה גם מונע מאיתנו להתכונן ליום שאחריו. 
אז מה צריכים לעשות? החלטות הקבינט השבוע - לצמצם את היכולת של ערביי ישראל לבצע פיגועים ולשלול תמריצים לכך - היו נכונות והגיוניות. לישראל אין אפשרות להפסיק את ההסתה. גם אם אבו מאזן יפסיק מתישהו להשתתף בה, ההסתה תמשיך לזרום. "אל־ג'זירה" ימשיך ללבות את השנאה ועמודי פייסבוק ימשיכו להתמלא בקריאות לרצח יהודים.
 
היות שאין ביכולתה של ישראל להפסיק את ההסתה, עליה לעשות את כל האפשר למזעור היכולת של ערבים מוסתים לפגוע ביהודים ולהרתיע מתקיפות באמצעות שלילת תמריצים כלכליים, שעד כה עמדו לנגד עיניהם.
 
אשר ליו"ש - האתגר הגדול ביותר - עלינו להבין שכל צמצום בשליטת צה"ל יביא ישירות לעלייה ברמת הטרור, משום שכמו לערביי ישראל, לפלסטינים ביו"ש יש רצון לבצע פיגועים. 
 
יותר מכך, עלינו להבין כי המצב ביו"ש נזיל ועומד בפני שינוי דרמטי. כיום אבו מאזן כלוא בתוך העולם המר שהוא יצר. הוא הצית את אש השנאה וליבה את הלהבות. ואם ינסה לכבות אותה, החברה המוסתת שלו תפיל את שלטונו. אם ינסה ללכת בדרכו של יאסר ערפאת ולהנהיג את הטרור, ישראל תחסל את שלטונו. וגם אם ימשיך בטווח הקצר לשבת על הגדר, תוך זמן לא ארוך המנהיג הקשיש ילך לעולמו.
 
בתקופה הזאת של שקיעת הרשות ומנהיגה - החברה הפלסטינית ביו"ש עומדת להתעצב ולהתארגן מחדש. עם הלקחים של התקופה הנוכחית ובראש ובראשונה ההבנה כי הסתה חוצה גבולות ורק צה"ל וכוחות הביטחון שומרים על ישראל, הממשלה צריכה לקבוע את האסטרטגיה שלה. עלינו לבנות דרכי פעולה שיאפשרו לנו לחיות בביטחון לאורך זמן עם אוכלוסייה ערבית, שאין לנו יכולת להשפיע על נטיות לבה.
 
אשר לקרי, אפשר לתת לו לבוא לשבור את הראש בקיר. יש רק להבין כי הוא חי בהזיה. ועל כן שום ויתור ישראלי בעולם האמיתי לא יספק אותו.