בואו נשחק ב"נדמה לי". והפעם, לא מדובר ב"נגיד שאני נסיכה ואתה אביר", או ב"נגיד שאתה מנקה לי את הבית ואני על החוף באיביזה". הפעם זה מאתגר: בואו נגיד שישראל מספחת את יהודה ושומרון. 

אני שומעת את הצעקות עד הנה: "משוגעת! מה אנחנו צריכים מיליון וחצי ערבים?!", "את רוצה את כל הפלסטינים האלה בכנסת?!", ועוד זעקות שבר. אל דאגה, אנחנו רק משחקים. עכשיו, אחרי שנרגענו קצת, בואו נמשיך במשחק. מה יקרה ביום שאחרי הסיפוח?
 

בשביל לדמיין את זה, יש לתאר תחילה את המצב הקיים: למדינת ישראל, על ממשלותיה וראשי ממשלותיה השונים, יש פתרון מדיני אחד על השולחן: שתי מדינות לשני עמים. ההבדלים בין גלאון לביבי הם קוסמטיים. הפתרון הוא פתרונו של השמאל המובהק, והוא מדבר על חלוקת הארץ, כאילו אין ברירה אחרת. השיח הוא שיח של חלוקה, והוא בא מטעמי ביטחון, לכאורה, או משנאת ערבים, שבעלי הטיעונים מבקשים להציב גבול בינינו לבינם. 

אז עזה. כזכור, לפני עשר שנים גירשה ישראל את היהודים מחבל עזה, והציבה גבול עם שער גדול ושלט דו־כיווני המורה שאין כניסה. למה הם עדיין מנסים ומצליחים להרוג בנו? הרי נתנו להם את כל הרצועה עד גרגירה האחרון. הגבול שמצדדי פתרון שתי המדינות רוצים אינו פותר דבר. הוא אשליה מסוכנת מאוד מאוד. מזל שאין צורך להוכיח את זה, רק לחשוב טיפה. 
 

אז מה אני מציעה? אני לא מציעה, רק משחקת. מניחה עוד אפשרות על שולחן המשא ומתן (שהוא רק מתן, כפי ששמתם לב בוודאי): וההצעה הזאת אומרת: ריבונות. לריבונות ישראלית על שטחי יהודה ושומרון יש כמה וריאציות בקרב מצדדיה השונים: כאלה החושבים שיש לתת לערביי יו"ש אזרחות מלאה, וכאלה הטוענים שיש להנפיק להם תושבות בלבד, כמו לתושבי מזרח ירושלים, וכך הבעיה הדמוגרפית מתאיינת. כך או כך, זה שיח נהדר. אני אוהבת ויכוחים כאלה. הדיון הזה טוב לנו, כי הוא מסיט, סוף־סוף, את נושא הדיון - מדיון על גירוש יהודים לדיון על אופן החלת הריבונות על ארץ ישראל. 


למה זה חשוב? מכל כך הרבה סיבות, אמנה את חלקן ולאו דווקא לפי סדר חשיבותן: 
 

א. המצב הנתון הוא לא נורמלי. בישראל מתקיימות שתי מערכות משפט מקבילות, במרחק של כמה דקות נסיעה אחת מהשנייה. 400 אלף מאזרחי ישראל בוחרים את נציגיהם לכנסת, אבל הכנסת אינה מנהלת את חייהם, אלא אלוף הפיקוד. כל דבר מצריך את אישורו, דבר שהופך את חייהם לתלויים בגחמות ובלו"ז של אדם אחד שאינו נבחר באופן דמוקרטי. זה דומה מאוד לרפובליקת בננות, רק בלי ההטבות. 
 

ב. מצדדי התוכנית טוענים שריבונות ישראלית ביו"ש תפחית את הטרור. אני לא בטוחה שזה נכון, אבל אולי, אם ערבי מג'נין יוכל לראות את הים בהרצליה מדי פעם - זה ירגיע אותו. אם לכל הערבים ביו"ש יהיה אישור כניסה לישראל חוץ ממעוכבי שב"כ (שהם או בני משפחותיהם עסקו בטרור) - הם יכירו יהודים פנים אל פנים ולא דרך ההסתה. העובדה הזאת כשלעצמה הופכת לגורם ממתן. אם ילד שזורק אבנים ידע שמשפחתו לא תוכל להיכנס או לעבוד בישראל - יש להניח שהוא יחשוב פעמיים. 
 

ג. ירידת מחירי הדיור: ההקפאה באישור תב"עות ובמכרזי קבלנים ביו"ש בשש השנים האחרונות חיסלה את מאגרי הדירות באזור והשפיעה ישירות על עליית מחירי הדיור בצד השני של הקו הירוק. אם ניקח את ירושלים כמקרה בוחן, נוכל לראות שמצד אחד, עתודות הבנייה של העיר מוצו פחות או יותר, ומצד שני, יש הקפאה במעלה אדומים, בבית"ר ובגוש עציון. לאוכלוסייה החילונית (מעלה אדומים) הדתית־לאומית (גוש עציון) ולחרדית (בית"ר) אין לאן ללכת, ולכן המחירים בכל האזור נוסקים.
 

במעלה אדומים, עיר חילונית שבקונצנזוס, שווקו בחמש השנים האחרונות רק 100 יחידות דיור של משרד השיכון. 100. גם אם היו משווקות 10,000 - הן היו נחטפות. ריבונות ישראלית על יו"ש תבטל את הכוח שיש לשר הביטחון לעצור את הבנייה בה, והיא תתנהל כמו הבנייה בגדרה וביקנעם. מחירי הדיור בכל הארץ יצנחו לרמה שפויה. 


אשליה מסוכנת, ההתנתקות. צילום: פלאש 90

ד. נורמליזציה: כבר דיברנו על האי־נורמליזציה של היהודים החיים "תחת הכיבוש", אבל לא הזכרנו שזה הדבר שהרשות הפלסטינית מפחדת ממנו יותר מכל. נורמליזציה היא החרב שתחסל אותה. 
 

נכון, הססמה "שתי מדינות לשני עמים" קליטה, הרבה יותר ולכאורה נותנת תקווה, אבל רק לכאורה. בפועל - אם היא תתקבל, אפשר להתחיל לארוז ו/או לרכוש חלקת קבר עם נוף אטרקטיבי. ריבונות היא פתרון מורכב יותר. יש בו חורים, אבל לא כאלה שאי אפשר להתמודד איתם כמו באפשרות המקבילה. 
 

אני שומעת את הזמזום שמטריד אתכם לאורך כל המאמר: מה עם הדמוקרטיה? הרי לא ייתכן שתספחי שטח ותתעלמי מתושביו? אנחנו במאה ה־21, והפתרון צריך להתאים למאה הזאת. ובכן, אף על פי שאינני מצדדת במתן אזרחות לפלסטינים החיים כאן, אלא רק בתושבות, לא ייפלו השמיים ולא תיחרב המדינה היהודית שלנו גם אם ניתן לכוווולם תעודת זהות כחולה וזכות לבחור ולהיבחר. למה? כי על פי הדמוגרף יורם אטינגר, היהודים ישמרו על רוב של 66% גם לאחר סיפוח כזה. יתרה מכך, הילודה במגזר הערבי־פלסטיני בצלילה, והיהודית - גם היהודית־חילונית - בנסיקה. אנחנו יכולים להתמודד עם זה. וזאת האפשרות הקיצונית מכולן, שבה ויתרנו על אפשרות האוטונומיה ושכחנו ש"ירדן היא פלסטין". כלומר, גם באפשרות הגרועה ביותר - אנחנו עדיין מדינה יהודית דמוקרטית, וכל יו"ש בידינו.
 

ומה עם הטיעון האהוב על כל התבוסתנים, ש"העולם לא יסכים"? אז שלא יסכים. יש לי הרבה ביקורת על התנהלות סין בטיבט, אבל נדמה לי שסין מחזיקה מעמד. חוץ מזה, זוכרים שהשמיים נפלו כשסיפחנו את הגולן ואת מזרח ירושלים?