אין ארוחות חינם


האורות בבית הלבן דלקו אתמול עד השעות הקטנות של הלילה. נשיא ארה"ב ברק אובמה כינס את מקורביו כדי לנסות לטכס עצה: איך נחלצים מהאולטימטום שהציג בפני הממשל השר לביטחון הפנים גלעד ארדן. לא כל יום מסתבכים אובמה וקרי עם פיגורה כארדן.

השר הישראלי הפופולרי פרסם אתמול בבוקר הודעה נזעמת ובה תבע מאובמה וקרי לפרסם "עוד היום" הבהרה בעניין הדברים ה"מופרכים ומעוותים" שהושמעו על ידי דובר מחלקת המדינה יום קודם. הדובר האמריקאי הרשמי מתח ביקורת על המקרים שבהם השתמשה ישראל ב"כוח מוגזם" מול האלימות הפלסטינית. "אני מצפה מאובמה וקרי להתנער מהדברים האלה ולהבהיר את עמדתה של ארה"ב", הודיע ארדן, והאמריקאים הרטיבו מיד במכנסיהם ושקלו לגייס מילואים.
 
תכף נצלול לעומק הפרשה הזו, אבל קודם הבהרה מטעמי: ברמה העניינית והעובדתית, ארדן צודק לגמרי. ההודעה האמריקאית תלושה מהמציאות, מטופשת, מופרכת ומביישת. ארדן תבע את עלבונם של שוטריו, מאבטחיו, וגם אזרחיו, אם כי הוא יכול היה לעשות את זה במילים אחרות. אבל הוא הרי למד מנתניהו שכל מי שמתגולל על האמריקאים יוצא נשכר. הציבור הישראלי רואה בברק חוסיין אובמה משת"פ של דאע"ש, ונתניהו הצליח להפוך את הבית הלבן לנכס אלקטורלי. מכיוון שנתניהו כבר לא חזק מול חמאס, וגם לא מול איראן, ואפילו לא מול הצעירים המזרח ירושלמים, שק החבטות היחיד שנשאר לו הוא אובמה. 
 

ארדן הבין ולמד את זה מהר. הוא מכונה פוליטית משוכללת. למה רק ביבי יכול לגזור קופונים על הגב של אובמה? אגב, בכל הקשור לתפקידו כשר בט"פ, ארדן מקבל בינתיים ציון גבוה. הוא כל היום בשטח, הוא למד, כהרגלו, את התפקיד עד לפרטי פרטים, הוא לא מהסס לקבל החלטות, לקחת אחריות ולתת גיבוי. הבעיה היחידה היא, שהצד השני לא משתף פעולה. הצעירים הפלסטינים ממשיכים לזנק עלינו עם סכינים. תכף נגיע גם לזה.
 
הנה מה שארדן מפספס בעניין האמריקאי: אובמה וקרי לא באמת מאמינים בתוכן ההודעה ההיא. מה גם שלא מזמן הם החריבו בית חולים באפגניסטן והרגו מתנדבים ורופאים חפים מפשע כי היה להם נדמה שיש שם טרוריסטים. מטרתה של ההודעה האמריקאית הייתה לגבות מחיר מבנימין נתניהו. איך ביבי אומר? אין ארוחות חינם. 


לא ממש איבדו שעות שינה, הבית הלבן. צילום: רויטרס


גורמים אמריקאים בכירים שנחשפו למצוקה הישראלית ולזעקות הגעוואלד שבקעו מהקבינט בשבוע שעבר, הפנו כתף קרה לירושלים. נתניהו רצה מאוד לגייס את אובמה, באופן אישי, שיתחיל להרים טלפונים לעבדאללה, לאבו מאזן, לסלמן, לסיסי, למי לא, כדי לנסות לקרר את השטח ולאשר את הטענה הישראלית שאין כוונה לפגוע בסטטוס קוו על הר הבית. כשהגיעה הבקשה לבית הלבן, אמר אחד האמריקאים הבכירים לעמיתו הישראלי: "אולי תבקשו עזרה בקונגרס? הרי אתם רגילים לדבר איתנו דרך הקונגרס". 
 
יו"ר בית הנבחרים ג'ון ביינר, שהזמין את נתניהו לנאום בקונגרס מאחורי גבו של הנשיא, כבר פרש. שלדון אדלסון עסוק בקמפיין הרפובליקני. נשארנו, בכל זאת, עם אובמה. נתניהו הוא האיש שהרעיל את מערכת היחסים עם הבית הלבן, שצפצף על הנשיא, השפיל אותו, לא ספר אותו וניסה להדיח אותו. עכשיו הוא מצפה שיעזור לו. אז זהו, שלא.
הנץ מהדוברות

בואו נעבור למירי רגב. האישה והגפרור. בקדנציה הקודמת היא הייתה יו"ר ועדת הפנים של הכנסת. אחד המעשים הראשונים שלה היה להקדיח את תבשיל הר הבית. כאילו חסר לנו ימין משיחי שמכריז שהגיע הזמן לבנות את בית המקדש השלישי. היא רצתה לעלות עם כל ועדת הפנים על ההר, היא הכריזה הכרזות, איימה, ועשתה את כל זה באותו פרצוף נחרץ עם ארשת פנים ציונית וגורלית שבו היא עושה כל דבר. היא תרמה יותר מרבים אחרים להתלהטות האווירה. 
 
עכשיו, במצוותו של נתניהו, היא מנסה להפיל את הרפש הזה על איציק אהרונוביץ, השר הקודם לביטחון הפנים, איש ישראל ביתנו. איזו אישה נפלאה היא רגב. מסתערת על אדם שפרש מהפוליטיקה, איש ישר שהיה שר לא רע, ששמר בכל כוחו על הסטטוס קוו ומנע התלקחות. היא עושה לו רצח אופי, משפילה ומבזה אותו ברגל גסה, כדי לגזור עוד כמה קופונים עלובים בדעת הקהל המתלהמת. כאילו אהרונוביץ היה שר לביטחון פנים בממשלתו של יצחק הרצוג. כאילו נתניהו עצמו, בצלמו ובקולו, לא שיבח את אותו אהרונוביץ לאורך כל הקדנציה, בכל פעם שהפיל עליו עוד איזו קטסטרופה לטיפול.
 
אני נזכר בהתנתקות. איך דוברת צה"ל, אותה מירי רגב, דבררה את המבצע הזה בנחישות, בהתלהבות, במרץ. לא זכור לי שהיא סיפרה למישהו עד כמה היא מתנגדת למהלך. נכון, היא לבשה מדים, אבל רגב לא ידועה כאחת ששומרת את דעותיה לעצמה. יש לה מקורבים, יש לה פמליה, כך זה היה גם כשהייתה דוברת צה"ל. לא זכורה לי התמרמרות כלשהי מצדה על גירוש היהודים מיישובי גוש קטיף וצפון השומרון. להפך. 
 
עברו כמה חודשים, היא פשטה מדים, בדקה את המפה הפוליטית, שקלה והתחבטה והלכה לליכוד. בן לילה הפכה לימנית קיצונית, נץ טורף, זוללת שמאלנים ומערבבת צ'כובים לארוחת בוקר. יכול להיות שגם בהתנתקות ההיא, שרגב הייתה בשפיץ הביצוע שלה, אשם יצחק אהרונוביץ?


נזכרה להתנגד להתנתקות. מירי רגב. צילום: יונתן סינדל, פלאש 90

הבעיה של ישראל כרגע היא שאין מנגנון יציאה מההתפרצות האלימה שלפנינו. אף אחד לא רוצה לעזור, איש לא מוכן לסייע. כולם מפנים כתף קרה. נדמה לי שהנשיא ראובן ריבלין התריע בזמנו מבידוד ישראלי, כתוצאה מהמדיניות של נתניהו מול ארה"ב בסוגיה האיראנית. אין את מי להפעיל ואין על מי לסמוך. רק על עצמנו ועל הקדוש ברוך הוא. הבעיה היא, שגם בצד השני יש אלוהים, שקוראים לו אללה, ועכשיו המלחמה עוברת לדרבי בוראי עולם. ממלחמה כזו אף אחד לא ייצא טוב. בסיבוב הקודם נתן ריבלין כתף, גם מול בית המלוכה הירדני, למאמצי ההרגעה. בסיבוב הנוכחי זה מסובך יותר, כי דור הפייסבוק הפלסטיני הצעיר השתחרר מהבקבוק ואין עליו שליטה. 
 
האמריקאים, כפי שהבין השבוע גלעד ארדן, שינו פאזה. הם איימו שזה יקרה, וזה קורה. פתאום הם מתייחסים אלינו ולפלסטינים בגזירה שווה. הסכינאים מקבלים את אותו יחס כמו אלה שיורים בהם. פתאום וושינגטון לא מקבלת את העמדה הישראלית ומקדשת אותה, כפי שהתרגלנו. את הסיפור הזה הרווחנו ביושר. תשאלו את נתניהו, תשאלו את דרמר, תשאלו את אדלסון. עכשיו יש גם איראן סף־גרעינית, וגם גזרה פנימית רותחת, וגם כתף עולמית קרה, וגם ניכור אמריקאי. שאפו.

אפשר להשתגע

אחרי 67' נפתח לנו התיאבון. ישראל סיפחה 28 כפרים פלסטיניים לירושלים. ככה, על המפה, עם טוש עבה, מלא־מלא. היום מתברר שבלענו, אבל אנחנו לא מסוגלים לעכל. 

היסטורית, הכפרים והשכונות המרוחקות הללו מעולם לא היו חלק מהשטח המוניציפלי של ירושלים. ירושלים המערבית שבידי ישראל הקיפה כ־38 קמ"ר, ירושלים המזרחית שבידי ירדן עוד כ־8 קמ"ר. היום, ירושלים היא 106 קמ"ר. יש בה בסביבות 300 אלף פלסטינים. עולה לנו בין 2 ל־3 מיליארד שקל בשנה להחזיק אותם. חינוך, תברואה, בריאות, תשתיות, ביטוח לאומי. הם גם בפנים וגם בחוץ. למה? ככה. כי רצינו ירושלים גדולה וקיבלנו מפלצת.
 
חיים רמון היה אחד הראשונים שחשב שצריך לשים לזה קץ. בזמנו הוא ביקש מאריאל שרון להיפטר מחלק מהכפרים הפלסטיניים המיותרים הללו, שהופכים את ירושלים מעיר יהודית לכאוס יהודי־פלסטיני. שרון הבין אותו, אבל סירב. "יש לי התנתקות על הראש, לא חסרים לי אויבים בליכוד", אמר לו. היום, רמון משתגע. גם מול מה שהוא מכנה "אפסותו של השמאל, שלא מסוגל להגיד את האמת". הוא רואה את הרצוג מצטרף לנתניהו ודורש סגר וכתר ומצור על השכונות במזרח, ומתפוצץ. "בשביל מה צריך את השכונות האלה, עשינו שגיאה היסטורית, למה לא לתקן אותה?", הוא שואל.


"עשינו שגאיה היסטורית" חיים רמון. צילום: עדי אבישי

שאלתי אותו מה עם הביטחון. תצא מהשכונות, אמרתי, תקבל שם טרור וחמאס ודאע"ש. "קשקוש", אמר רמון, "אני לא יוצא משום מקום. אני לוקח להם את תעודות הזהות הישראליות, מפסיק לממן אותם, מפסיק לשלם להם, מותח קו בינם לבין ירושלים היהודית האמיתית, צה"ל נשאר בכל מקום שהוא רוצה עם חופש פעולה מוחלט. בשבוע שעבר נכנסנו לשכם ושלפנו משם מבוקש, יום קודם לג'נין. כשירצו שלום, שיתקשרו אלינו. עד אז, מי צריך אותם בירושלים? בשביל מה זה טוב?".
 
רמון מקביל את המצב לסיפורה של גדר ההפרדה. "גם אז, בהתחלה", הוא משחזר, "כולם התנגדו. אמרו שיש לגדר כזו משמעות מדינית וקשקשו. בסוף כולם הבינו שאין ברירה, שחייבים קו הפרדה. מישהו באמת חושב שתושבי מחנה הפליטים שועפאט, וואלג'ה וג'בל מוכאבר צריכים להיות ירושלמים ישראלים ולקבל ביטוח לאומי? הכל כי גנדי וחיים הרצוג ישבו על מפה וקשקשו עליה? מהלך כזה, של החזרת הכפרים האלה לתחומי הגדה והוצאתם מתחומי ירושלים, יכול להיות אסטרטגי. הוא גם יוכיח שכוונותיה של ישראל אמיתיות. תאר לעצמך מה אפשר לעשות כאן בארץ עם 2 מיליארד שקל בשנה. בחינוך, ברווחה, בבריאות. במקום זה אנחנו משלמים ביטוח לאומי לפליטים בשועפאט. הרי אפשר להשתגע. תאר לעצמך שבמקביל אנחנו מודיעים שמפסיקים לבנות ולהשקיע מעבר לגדר ההפרדה, אבל בונים ומשקיעים ביתר שאת בגושים. מה מהלך כזה עושה למעמדה של ישראל בעולם, לביטחון האישי, לתקווה. רוצים שלום? שיתקשרו. אם לא, עד אז זה המצב".
תמונות ירושלמיות

יום שלישי, השבוע, בית החולים שערי צדק, ירושלים. חדר הטראומה מופעל בעקבות הפיגוע באוטובוס בארמון הנציב. עשרות רופאים, אחיות ובעלי תפקידים מתייצבים על משמרתם. הסדר מופתי. ישראל היא מדינת טראומה. הכל מתוקתק, יעיל, שקט, דרוך. מתחילים להגיע האמבולנסים. אחד מהם מוביל פצוע אנוש, ללא דופק. דלתות האמבולנס נפתחות, בפנים ניתן לראות את הפרמדיק מבצע החייאה נואשת על הפצוע. הוא מעסה את לבו שוב ושוב, כשהאלונקה מורדת מהאמבולנס נשאר גם הפרמדיק עליה, רכון בברכיים מפוסקות מעל הפצוע הדומם שתחתיו. 
 
האלונקה דוהרת פנימה והפרמדיק עליה, ממשיך את עיסוי הלב העיקש שלו, מנסה בשארית כוחותיו להחזיר חיים לבן האדם המוטל שם, שרק לפני רבע שעה היה אזרח רגיל וחי לגמרי. האלונקה מגיעה לחדר הטראומה, הפרמדיק קופץ מעליה אל הרצפה, מותש. בשנייה שבה הוא ניתק מהפצוע שלו, פורץ הפרמדיק בבכי תמרורים. בכי קורע לב. בינתיים, תוך שניות ממש, פותחים הרופאים את בית החזה של הפצוע, במאמץ להחיות את לבו. אין סיכוי. המוות מוכרז כעבור דקות ספורות. הפרמדיק עדיין בוכה.
-ביום שני השבוע זיהה שוטר מג"ב צעירה פלסטינית חשודה בדרך חיים בר־לב, סמוך לבניין המטה הארצי במזרח ירושלים. הוא ביקש ממנה להזדהות, היא שלפה סכין ודקרה אותו. המג"בניק דרך את הנשק, ירה בה ופצע אותה באורח בינוני. המחבלת היא תלמידה בבית ספר תיכון לבנות הממוקם מול מטה המשטרה ומג"ב באזור. בית ספר רגוע, שליו, מחוץ לכותרות. 
 
ראש עיריית ירושלים ניר ברקת החליט לנסות לבדוק מה גורם לתלמידה בת 16 להפוך למחבלת דוקרת מתאבדת. הוא שלח צוות של העירייה לביקור בבית הספר ושיחה עם המורים, התלמידים, המנהלת. הצוות חזר המום. "הבנות", סיפרה אחת המורות הבכירות, "ראו תמונה של המחבל שביצע את הפיגוע לפני שבוע ברחוב הגיא בעיר. הוא חתיך כזה. הוא נהרג בפיגוע על ידי הצבא ועלה לשמיים. היו כאן בנות שאמרו שהן רוצות לעלות איתו לשם, להיות שהידיות. איך אני מחנכת את הבנות שלי מול אמירה כזו?", שאלה המורה, "מה אפשר להגיד להן על זה?".
***
 
"המחבל החתיך" שעורר את רגשותיה של תלמידת התיכון הוא כנראה פאדי עלון, שניסה לדקור נער בן 15 בתחילתו של גל הטרור הנוכחי. עלון, בן 19 מעיסאווייה, הניח אחריו, כנהוג, פוסט פייסבוק עדכני שבו הוא מבשר שהוא הולך להיות שהיד, פלוס סמיילי. לו היה עלון תל אביבי, ולא פלסטיני, הוא היה מוגדר "חתיך על". מעודכן, משודרג, עם התסרוקת הנכונה והזיפים המעוצבים, חובב מכוניות מהירות וכנראה גם נשים. כמקובל, הפך עלון, לאחר מותו, למודל לחיקוי, סמל מין ואליל נוער. הדברים הגיעו לידי כך שאחד מקרובי משפחתו גינה את התופעה ואמר ש"זו בושה וחרפה לפנטז על שהיד". אבל פנטזיות הן דבר בלתי נשלט. גורמי מודיעין בירושלים מודעים לכך שהמוני נערות במזרח העיר מביטות בעיניים כלות על תמונותיו ופוסטיו בפייסבוק, בטוויטר, בוואטסאפ ואיפה לא. 


"המחבל החתיך" פאדי עלון. צילום: פייסבוק

***

תלמידת התיכון בת ה־16 ניסתה לדקור את המג"בניק ביום שני השבוע. ביום שלישי התרחש מסע ההרג באוטובוס בארמון הנציב, שבו נהרגו שלושה ישראלים (כולל ההרוג מהסיפור הראשון של הטור הזה). אחד המחבלים הוא בהא עליאן, בן 23, אב לילד קטן מג'בל מוכאבר. גם הוא "חתיך על". גם הוא הפך כבר לדמות מופת, גיבור עממי, אליל נשים ובעיקר צעירות שמהללות ומשבחות אותו מעל כל דף פייסבוק. יש לו כבר עמודי מעריצים, הגיגיו הופכים במהירות לכתבי קודש. 
 
חנין מג'דלי, ערבייה ישראלית שמלמדת את היהודים ערבית בפייסבוק ונחשבת לאחד מסמלי הדו־קיום בישראל, כתבה דיוקן על דמות המופת שלו (ומחקה אותו אחר כך). עליאן היה צעיר כריזמטי, פעיל חברתי, מנהיג מקומי. על פי מג'דלי, הוא נכנס לספר השיאים של גינס כשיזם את "שרשרת הקריאה האנושית הגדולה ביותר סביב חומות ירושלים". הוא אהב מכוניות מהירות וכנראה גם נשים יפות. הוא השאיר אחריו פוסט המכונה "עשרת הדיברות של השהיד". הוא כתב, בין היתר, גם לארגוני הטרור הפלסטיניים השונים: "אל תיקחו אחריות על מות הקדושים שלי. מותי הוא בעבור המולדת ולא עבורכם". 
 
"אני לא רוצה להיות על פוסטרים או על פלאיירים, אלא רק להיות מונצח בפוסטר שייתלה על חומת ההפרדה. אל תטרידו את אמי בשאלות. פייסו אותה. אל תמלאו את בני בטינה, הניחו לו. אם ירצה למות, יעשה זאת בעבור מולדתו, ולא כנקמה על מותי. אם ירצו להרוס את ביתי, שיהרסו. האבנים לא חשובות יותר מעילוי נשמתי. אל תהיו עצובים על מותי, היו עצובים על מה שיהיה לכם בלעדי. אפגוש אתכם בגן העדן".
***

ירושלים הופכת לעיר רפאים. מצד אחד, מתאמצים לשמור על עסקים כרגיל. אתמול אחר הצהריים ערכה חטיבת הצנחנים כנס קבלת כומתה בגבעת התחמושת. אבל לא כולם צנחנים. התנועה בירושלים הצטמקה למינימום, החנויות ריקות, הקניונים שוממים, הפחד שולט באוויר. המלונות מתרוקנים במהירות. העיר עוברת, במהירות מדכאת, למצב צבירה אחר לגמרי. 
 
"וולדורף אסטוריה" הוא מלון חדש, מפואר ונוצץ שנפתח בהשקעה גדולה בעיר לא מזמן. עכשיו הוא חצי ריק. בן דודו של המחבל מהאוטובוס בארמון הנציב עובד שם. גם בן דודו של אחד מאלה שחיסלו את המחבל מהאוטובוס עובד שם. כולם בני דודים של כולם, מסתבר. משפחה אחת קשה ומסוכסכת. אם נתניהו חושב שיוכל עכשיו להפריד את החבילה הזו לגורמיה, הוא טועה. רצית עיר מאוחדת, ביבי? קיבלת.
אצלם בחצר

קווים לדמותו של הפרדוקס המזרח־תיכוני שבו אנו חיים: שני עמים, ישראלי ופלסטיני, ניצבים זה מול זה ושניהם משוכנעים עד לשד עצמותיהם שהם "תחת התקפה". נכון, לנו ברור שאנחנו צודקים. גם אני משוכנע שאנחנו צודקים. שום דבר לא מצדיק הסתערות טירוף עם סכינים וגרזנים על אזרחים תמימים. 
 
אבל זו תהיה שגיאה פטאלית לא לנסות להבין שגם הצד השני בטוח שהוא צודק ומשוכנע עד עמקי נפשו שהוא תחת התקפה. הם רואים רבנים יהודים חשובים (שמואל אליהו, דב ליאור ורבים אחרים) מתירים לעלות להר הבית והופכים הלכה יהודית מקובלת. הם שומעים מנהיגי ימין מדברים על הקמת בית מקדש שלישי. הם מביטים במספר ההולך וגובר של פוליטיקאים ישראלים שנוהרים להר, כדי להכריז עליו ש"עם ישראל חי", או משהו. הם חוששים ממזימה. הם פוחדים שישראל תנסה לעשות על הר הבית מה שעשתה במערת המכפלה. 


לא יעזור, חסימה משטרתית כחלק מהסגר בירושלים. צילום: פלאש 90

"כשפלסטינים שומעים על סכנה להר הבית", מסביר גורם ביטחוני בכיר ובקי, "הם מרגישים כאילו מישהו מנסה להרוג את אבא ואמא שלהם. כשמזרח ירושלמים שומעים את זה, על אחת כמה וכמה. המזרח ירושלמים נתפסים כ'שומרי הר הבית', כי זה אצלם בחצר".
 
עכשיו תוסיפו לזה את המיתולוגיה המתפתחת של הגיבורים העממיים הפלסטינים החדשים, שאפס קצה שלה הובא כאן, ותקבלו את מה שקיבלנו. אם אנחנו רוצים להשתלט על התופעה או לנסות לפתור אותה, אנחנו צריכים לנסות להבין את שורשיה. מאיפה הטירוף הזה מגיע? איך ולמה מתפתחת השנאה? מדוע קם כאן דור פייסבוק פלסטיני חדש ונחוש, שלצד המודרניזציה שהוא סופג ברשת, הפתיחות התקשורתית והמותגים המערביים, הוא רואה בנו, ביהודים הישראלים, סוג של צורר מודרני שיש לחסל, גם במחיר החיים עצמם?
 
אבו מאזן התגלה ביום רביעי בערב כשקרן מועד. לא ברור מי מיועציו מכר לו שהילד הפלסטיני בן ה־13 נהרג, ועוד פחות ברור למה החברה הפלסטינית מתעקשת לשקר גם לעצמה ולטעון ששני הילדים הפלסטינים, בני ה־13 וה־15, בסך הכל הלכו לקנות סוכריות ואז פגשו את הציונים הצוררים שהרגו אותם (תוך התעלמות מסרטוני מצלמות האבטחה שמוכיחים בוודאות שמדובר בשני מחבלים). 
 
מצד שני, זה לא באמת חשוב. שטיפת המוח של הדור הצעיר הפלסטיני לא באה מכיוון אבו מאזן. הם לא סופרים את אבו מאזן ולא רואים אותו ממטר. הלגיטימציה של המנהיג הפלסטיני התפוררה והתפוגגה, בעיקר בגללנו. הוא מנהיג שעוד נתגעגע אליו. עדיף שקרן שנלחם בטרור בכל כוחו (זוהי עובדה), על טרוריסט כערפאת. שטיפת המוח של הדור הצעיר הפלסטיני מגיעה ממקומות אחרים, שאינם ניתנים לשליטת הממסד. לא הישראלי, לא הפלסטיני. 
 
האינטרנט במזרח ירושלים פתוח וחופשי לגמרי (שלא כמו בשטחי יהודה ושומרון), 300 אלף הפלסטינים החיים שם מנהלים חיים כפולים. הם לכאורה ישראלים, אבל לא באמת. הם כאילו פלסטינים, אבל לא ממש. אין להם תקווה, אין חזון, הם שואבי המים וחוטבי העצים שלנו והמיתולוגיה המתפתחת, בחסות הימין המשיחי שלנו, על "אל־אקצא בסכנה", הופכת אותם, במקרים מסוימים, לחיות טרף. חשוב וצריך להבין מאיפה בא כל זה. לא כתר נושם ולא סגר מתנשם יעזרו כאן.