אז מה עושים? קודם כל לוקחים נשימה ארוכה ומנסים להפנים את המחשבה שזה לא עומד להיגמר ושאין לנו פתרונות קסם. אנחנו, אנשי התקשורת, אוהבים לצייר את העולם בשני ממדים: שחור־לבן, טובים־רעים, לכל שאלה - תשובה, ולכל בעיה יש פתרון. זה קליט, מהיר ומספיק קצר כדי לא לאבד את תשומת הלב של הצופים/קוראים. אבל כל אדם בוגר יודע שיש בעיות בחיים שאין להן פתרון, לפחות לא מיידי.



אנחנו במערכה מסוג חדש והיא לא עומדת להסתיים בקרוב. עורכי החדשות יוצאים מדעתם בחיפושים אחר שם למערכה, כי אי אפשר להחזיק מערכה מתמשכת בלי שם הולם. מדגדג להם לשים את הכותרת "אינתיפאדה 3" - פשוט וקליט - אבל הם יודעים שזו לא אינתיפאדה. זה משהו אחר, והוא עוד עלול להתפתח לאינתיפאדה.
 
הרוב המוחלט של תושבי הגדה אינו משתתף באירועים האלה. לא שהם מסתייגים מהאלימות ומהפיגועים, אבל הם לא מתכוונים לצאת מהבית, ובטח שלא להסתכן ולהתעמת. כך גם בירושלים: רובם המכריע של הפלסטינים תושבי ירושלים לא רק שלא נמצא בתוך האירועים - הוא כבר מתחיל לחשב את הנזק שייגרם לו, וזה יהיה נזק כבד.
 

גם ערביי ישראל לקחו כמה צעדים אחורה, ואפילו נציגיהם הקולניים בכנסת הבינו שהם מובילים את הציבור שלהם לאסון. מזל שהם רצו ברשימה מאוחדת, כי אם היו היום שלוש מפלגות ערביות - הן היו מתחרות ביניהן בשאלה מי תעלה ראשונה להר הבית. 
 
כבר עכשיו ברור שערביי ישראל ישלמו מחיר כבד על אירועי השבועיים האחרונים. סיפור קטן המקפל בתוכו את כל הסיטואציה העגומה: בגן העירוני בשכונה שלי יש סייעת ערבייה. בוקר אחד השבוע היא סיפרה לגננת שערבי חמוש בסכין ניגש אליה לפני תחילת היום, וביקש שתעזור לו לבצע פיגוע ותשאיר עבורו את שער הגן פתוח. הגננת נחרדה והזמינה מיד את המשטרה, אבל תחקור קצר העלה שלא היה ולא נברא ושהסייעת בדתה את הסיפור מלבה.


ירושלים כלב הבעיה. צילום: יונתן סינדל, פלאש 90
מה הניע אותה? זה די ברור. במשך ימים היא הרגישה את המבטים החשדניים של הורי הילדים ננעצים בה, והיה לה חשוב להבהיר שהיא לא כמוהם, שהיא לא בצד של המחבלים ושההורים יכולים להפקיד את ילדיהם בידה בלי חשש. הדרך שבה בחרה הייתה לא נבונה, אבל הסיפור הזה מצייר בדיוק את המצב המצער שאליו נקלענו, היהודים והערבים בישראל.
 
אז נכון, היו לנו (עד רגע כתיבת שורות אלה) מחבל צעיר מאום אל־פחם וצעירה מנצרת שיותר משהתכוונה לפגוע במישהו - קיוותה להיפגע בעצמה. אבל היה גם עלי סאלם, ראש עיריית נצרת, שבכמה משפטים כועסים חשף את ראש הרשימה הערבית המשותפת ככלי ריק. נראה שערביי ישראל לא עומדים לחזור על הטעות של אוקטובר 2000. יש להם הרבה מה להפסיד.
 
בביקור השבוע בוואדי ערה ובנצרת לא חשתי לרגע מאוים כיהודי. להפך - נתקלתי בהמון ערבים־ישראלים שיצאו מגדרם להבהיר כמה הם מייחלים לשובם של המבקרים היהודים. לעומת זאת, הערבים שמועסקים בערים היהודיות - צוותים רפואיים, רוקחים, מהנדסים ונהגים - כולם חשו השבוע את החשדנות ואת הצינה המובנות מצד הלקוחות ומצד העמיתים היהודים.

יידע כל מחבל

אז אם ערביי ישראל יישארו מחוץ לעימות, מגמת הירידה באלימות בגדה תימשך, ובעזה ימשיכו חמאס והג'יהאד האסלאמי לפעול כגורמים מרסנים - נשארנו עם מזרח ירושלים כלב הבעיה. 250 אלף פלסטינים שישראל בטיפשותה סיפחה לתוכה בתוואי גדר ההפרדה. מתוכם, מספיקים כמה עשרות מחבלים כדי לערער את העצבים ואת תחושת הביטחון של כולנו.
 
כתר או סגר, נושם או חונק, לא יעצרו את הטרור של העשרות האלה. כל סכין מונפת זוכה לשלוש שעות שידור חי בטלוויזיה, שכבר מדרבנות את המוטיבציה של המפגע הבא. אם זה יימשך עוד זמן רב - החרדה וההתרגשות שלנו מכל דקירה יתקהו. בני אדם הם חיה סתגלנית והם מתרגלים גם למצבים קשים. כשתשומת הלב לכל פיגוע תפחת - תקטן גם המוטיבציה של המבצעים.
 
אבל לא צריך ואסור לחכות עד אז. צריך כבר עכשיו להקשות על המחבלים במכשולים פיזיים שיוצבו בדרכם. גדר ההפרדה שבנינו בשומרון וברוב יהודה מונעת מהמפגעים להגיע לישראל ומקשה על ביצועם, וגם ירושלים צריכה גדר הפרדה. ג'בל מוכאבר ושועפאט לא היו ולא יהיו חלק בלתי נפרד מישראל. גם אם אלפים מתושביהם מועסקים בהדסה או בהסעות בירושלים - האוריינטציה שלהם היא פלסטינית, ויהיו שם תמיד מספיק מתנדבים לבצע פיגועים, בעיקר כשזה קל כל כך.
 
מי שמתעקש להשאיר את ירושלים "מאוחדת" - צריך להכיר במחיר הטרור שהעיר הזאת תמשיך לשלם עד שתהיה בה הפרדה. מי שרוצה לשלוט בראס אל־עמוד ובכפר עקב לנצח נצחים - יצטרך מתישהו לוותר על יציר הכלאיים של מעמד תושבי מזרח ירושלים: בעלי תעודות זהות ישראלית ללא זכות בחירה. מי שטוען שהציונות תצא נשכרת מהמשך השליטה בצור באהר ובעיסאווייה - מוזמן לדמיין את תוצאות הבחירות לראשות עיריית ירושלים בעוד כמה שנים.
 
יחד עם ההפרדה, צריך לחזק את ההרתעה. לא בהקלה בהוראות הפתיחה באש: העובדה שהמשטרה הצליחה, במאמץ ראוי להערכה, למנוע הרוגים בהתנגשויות עמה בירושלים - חסכה מאיתנו דלק רב שהיה נשפך על מדורת השנאה והאלימות. גם לא בעונשי מאסר ארוכים לקטינים מיידי האבנים - אלה רק יבטיחו שבעוד כמה שנים נקבל את הקטינים האלה כמחבלים בוגרים עם תואר שני בטרור שרכשו בכלא. ובטח שלא בהצעתו של השר גלעד ארדן שלא להחזיר גופות מחבלים. אבוי לנו אם נהפוך לסוחרי גופות. עדיף להשאיר את העיסוק בגופות לשכנים שלנו, הם מצטיינים בזה הרבה יותר.
 
מה שאנחנו כן חייבים לעשות הוא להרתיע את המשפחות: קנסות כבדים ושלילת זכויות להוריהם של קטינים מיידי אבנים וגירוש למשפחות מחבלים שבאו לרצוח. גירוש לעזה הוא עונש קשה וכואב, בוודאי למשפחה ירושלמית. אם יידע כל מחבל, שפעל בספונטניות או שלא, שבעוד שבוע תחצה משפחתו את מחסום ארז במעבר חד־סטרי - יש סיכוי שהוא יחשוב פעמיים.
 
ואנחנו? כן, אנחנו נמשיך לדאוג לילד שנוסע בתחבורה הציבורית ונהיה דרוכים יותר בכל מקום ציבורי, אבל חשוב שגם נשמור על פרופורציה. באחד הדיונים השבוע, כשהאווירה הייתה קודרת, ביקש קצין בכיר להזכיר לנוכחים שהחודש לפני 42 שנה היינו בעיצומה של מלחמה שבה איבדנו מאות בחורים מדי יום. זה לא שהמבחן של ימים אלה הוא קל, אבל אסור להפוך כל סכין ומברג לאיום קיומי, וכמו שעמדנו במבחנים קשים הרבה יותר - נעבור גם את זה.