לכמה שעות, אולי ליממה, מיום חמישי האחרון, הייתה בציבור הישראלי תחושה שגל האלימות הפלסטיני נרגע משהו. ראש הממשלה בנימין נתניהו חגג על השקר של אבו מאזן לפיו ישראל רצחה בדם קר את הילד הפלסטיני בן ה־13, שהתברר כי הוא חי ומאושפז  בבית חולים הדסה עין כרם.



אז נכון, לא נרשמו אירועי טרור בגבולות הקו הירוק ובישראל כבר החלה מעין "ספירה לאחור", שהולכת ומתקבעת כמעין התניה אוטומטית – מונים את השעות שחולפות בלי פיגוע טרור. אבל התחושה היא אשליה. השקט היחסי מתעתע. בסוף השבוע שוב חזרה האלימות במוקדיה הרגילים – במזרח ירושלים, בגדה ובעזה.
 
בחברון נדקרה קל לוחמת משמר הגבול אך הספיקה להרוג את המחבלת. בחברון ובמזרח ירושלים היו שני ניסיונות לפגוע בשוטרים, שהסתיימו במות המחבלים. בשכם הוצת קבר יוסף. ובעזה היו שוב הפגנות, מהומות וניסיונות לפרוץ את הגדר. צה"ל השיב בירי וכלי התקשורת ברצועה דיווחו על שני הרוגים וכמה עשרות פצועים. ובכל מוקדי האלימות היו גם זריקות אבנים, בקבוקי תבערה, אוטובוס שהועלה באש והפרות סדר. בקיצור, שגרה. שגרת אלימות וטרור.

הציבור בישראל ובפלסטין מתרגל מהר מאוד וגם משלים עם מה שבמערכת הביטחון, שמתקשה להחליט אם זו אינתיפאדה שלישית עם מאפיינים חדשים, מעדיפה לכנות "מצב חדש". 
 
חדש או ישן, בניגוד לפעמים הקודמות, למנהיגות בשני הצדדים אין כל תוכנית יציאה ואין גם רצון או יכולת לנסות ולהיחלץ מהמצב. שתי ההנהגות שבויות בנרטיבים שלהן ולכודות בידי גורמים פוליטיים שלא יניחו להן לנסות ולפרוץ את המבוי הסתום.
 
בניגוד לעבר, הפעם האדישות היא גם נחלת הקהילה הבינלאומית והעולם הערבי. היומון הצרפתי "לה פיגארו" פרסם אתמול ידיעה לפיה צרפת מנסה לקדם מהלך מדיני שבו ייעשה ניסיון של מזכ"ל האו"ם לשלוח משקיפים בינלאומיים להר הבית. הדבר מוכיח כי פריז היא היחידה בין ידידותיה של ישראל שעדיין אכפת לה והיא מנסה לקדם הצעות להפסקת האלימות באמצעים מדיניים.

בעבר ניסתה לעשות זאת עם טיוטת החלטה לפיה מועצת הביטחון תכריז על הקמת מדינה פלסטינית. הטיוטה נגנזה משום שארה"ב לא תמכה בה וגם בגלל התנגדות נחרצת של ישראל. לא ברור עד כמה היוזמה הצרפתית החדשה היא רצינית וממשית או שזהו רעיון בוסר בלבד, אבל בכל מקרה סיכוייו להתממש קלושים. ישראל מתנגדת לכל יוזמה שתשלח משקיפים או כוחות בינלאומיים לשטחים ובכך "תבנאם" את הסכסוך עם הפלסטינים, כפי שרוצה אבו מאזן. בהמשך השבוע יהיה גם ניסיון של שר החוץ האמריקני, ג'ון קרי לקדם איזשהו זנב מהלך דיפלומטי. גם הוא מן הסתם נדון לכישלון.
 
האלימות כאן היא על אש קטנה, בוודאי יחסית לנעשה בסוריה, בעיראק, בתימן ובסיני, ששם נהרגים בכל שבוע עשרות עד מאות בני אדם. לכן תשומת הלב הבינלאומית נתונה למוקדי אלימות וטרור אחרים. לעולם נמאס מהמאמצים לנסות לקדם את תהליך השלום התקוע. נתניהו מדבר על "הסתה" ועל "טרור" פלסטיניים ומתעלם מכך שכל העולם רואה בכיבוש הישראלי את הגורם הגדול ביותר לאלימות. והכיבוש הרי לא יסתיים. ממשלת ישראל ממשיכה  לתחזק את הכיבוש ולנהל את הסכסוך. בקיצור, נדונו לחוות עוד מאותו הדבר ימים ושבועות ואולי אף שנים, אלא אם יתרחש מהלך של דאוס אקס מכינה (כניסה של גורם חיצוני).