גל הטרור השוטף את הארץ בעיצומו. מדי יום ביומו נופלים קורבנות ישראלים מידי מרצחים שפלים שכל מטרתם הרג ויגון. הציבור דואג, מפוחד, חושש לחייו. כוחות הביטחון עושים כל מאמץ כדי להתגבר על ההרג המטורף הזה. לא פשוט. המציאות הישראלית, שבה יישובים יהודיים גובלים ביישובים ערביים, מגבירה את החששות.



ירושלים וסביבתה נמצאות במרכז. אלה ליד אלה. ירושלים המאוחדת היא פיקציה או אידיאה פיקס של מיני גורמים קיצוניים המבקשים להתעקש על הנרטיב הפוליטי־דתי גם במחיר הקרבת השקט של הציבור. גם הגבולות המטושטשים בין הישות המכונה הרשות הפלסטינית לבין ישראל אינם תורמים במאבק על הטרור. התוצאה קשה: משפחות קוברות את יקיריהן. מרצחים צעירים שלא טעמו את טעם החיים מבקשים למות, לא לפני שהם מפילים קורבנות תמימים. זאת מציאות הזויה, על גבול הסוריאליזם. 



אל מול המציאות הזאת, המוכרת היטב לכל ישראלי, ניצבת הנהגת המדינה שאמורה לתת מענה. נכון, אין זו הפעם הראשונה שישראל נשטפת בטרור. כל הנהגות המדינה התמודדו עם הטרור. אין זבנג וגמרנו. ובדיוק כאן נתחבר אל הציניות והגסות של מנהיגי המדינה. הביטוי “זבנג וגמרנו” מזוהה עם רבין. לא היה בישראל מנהיג שנלחם בטרור או בכלל יותר מאשר רבין. ובכל זאת הסיתו נגדו, האשימו אותו בבגידה והוציאו אותו להורג לאחר מסע ארוך של שטיפת מוח.

שום הסברים מושכלים, שום הצהרות של ראשי מערכות הביטחון שידיהם אינן קשורות והם רשאים לפעול כמיטב הבנתם, לא הועילו. פוליטיקאים צינים המשיכו להלום ברבין. גם ברק שהתמודד עם אינתיפאדת המתאבדים, גם שרון שהואשם בהצתת האינתיפאדה וחווה טרור, עד שהגיע למסקנה שיש להיפרד מעזה. כי מלחמות מכל סוג אין מנצחים רק בלחימה צבאית, אלא גם בדיפלומטיה. 
 

ממשלת ישראל הנוכחית היא ממשלה ימנית, “לאומית” כהגדרתה. כל האחריות על המלחמה בטרור הנוכחי עליה ולא על השמאלנים המשוקצים והבוגדים. ובכל זאת, ממשלת הימין, שבראשה המומחה מספר אחת למלחמה בטרור, אינה מצליחה להתגבר על הטרור ומיד. הרי הם הבטיחו זאת. מדוע אינם מקיימים את הבטחתם? כי בלתי אפשרי לעשות זאת. אך את ההסתה עדיין הם מפנים כלפי אחרים. הנשק הסודי של נתניהו, המומחה לטרור, הוא הרטוריקה, תורת הנאומים. והאמת היא שהוא אמן בחסד עליון. בכל נאום שלו, בכל התבטאות פומבית, נתניהו יודע להסיט את האש ממנו אל גורמים אחרים. פעם זה השמאל הישראלי, פעם זה אבו מאזן, פעם זו הקהילה הבינלאומית, פעם זה חברי הכנסת הערבים. הוא וממשלתו אינם נושאים באחריות לכישלון למחוץ את הטרור כהבטחתם. ואיך נלחמים? בנאומים. 
 
מדיניותה של ממשלת ישראל הובילה לתובנה שהייתה ידועה לכל, אלא שעיניים טחו מראות: כל הדיבורים על ירושלים מאוחדת הם הבל הבלים. עתה, כשנתניהו הורה על סגר בכל השכונות הערביות בירושלים, החלוקה של העיר ברורה הרבה יותר. אין חשיבות לכך שלא ניתן יהיה לאכוף זאת, אך עצם ההוראה היא הודאה בכישלון. אפשר לנאום נאומים חוצבי להבות, אך אלה לא ישנו את המציאות בשטח. ירושלים מחולקת מאי פעם, ונתניהו וממשלתו נושאים באחריות לכך.

אז שרת התרבות (אוי לעם שרגב היא שרה בממשלתו!) יכולה לטעון שנתניהו “מנהל את הסכסוך” ושהוא ראש הממשלה הנשגב ביותר. היא גם יכולה להציע הצעות שאחת מטופשת מהשנייה. המציאות אינה משקרת. 
 
גורמי הביטחון מעריכים שהגל הנוכחי עדיין בעיצומו ואף עלול להתגבר. כן מזהירים אותם גורמים שמנגנוני הביטחון של אבו מאזן על סף קריסה. אם ההערכות יתאמתו, ניתן להבין בנקל מה יקרה. אל מול אלה אנו שומעים נאומים והצהרות. מי שמייחל למדינה דו־לאומית צריך להתרגל למציאות זו. 

הכותב הוא היסטוריון ומתמחה בביטחון לאומי