עוד שבועיים־שלושה, חודש־חודשיים, המוות הזה יהפוך לשגרה. פה דקירה, שם דריסה, צעיר, מבוגר, אישה, גבר, בסופר או בתחנה מרכזית, בקניון או בתחנת הדלק, דקר, פצע, נורה, נוטרל, רוטינת מוות שבה יום רודף יום ושם רודף שם. הרגע הזה שבו נעבור לסדר היום, שנרפרף מעל המוות, שנשלים איתו, הוא הרגע הכי מסוכן.



זה כבר קורה בעולם, ההשלמה הזאת עם המצב בישראל. אנחנו כבר לא כתבות ארוכות, לא עמודים ראשונים, לא צוות מיוחד שמגיע למקום הפיגוע. הפכנו להיות עוד ידיעה ברצף הידיעות מרחבי הגלובוס, כמה תמונות, קריינות לקונית, לפעמים סינק של ראש הממשלה. אנחנו המקום ההוא במזרח התיכון שבו מישהו דוקר ואז נורה למוות, אנחנו כבר לא הסכסוך של מכוני המחקר הגדולים אלא של שולי החדשות. המקום הזה, שבו אנחנו כבר לא ממש מעניינים וחשובים, הוא מקום מפחיד. 
 
לכאורה זה בדיוק מה שרצינו שיקרה: שיפסיקו להפנות אלינו כל הזמן זרקור, לחפש אותנו, לדחוק אותנו לפינה כדי שנצטדק. על פניו מדובר סוף־סוף בהפסקת העיסוק האובססיבי של מדינות אחרות בנעשה אצלנו. הרי יש בעולם בכלל ומסביבנו בפרט סכסוכים אחרים, עקובים מדם, יש הרס וחורבן ופליטים ואלימות אין קץ. ובקרב ההסברה ממילא אנחנו תמיד מפסידים. והתמונות ודעת הקהל ייטו תמיד לטובת הצד השני. אז עדיף ככה, שלא ידחוף העולם את אפו, שיתעסק בדברים יותר חשובים מאיתנו. שיגנה את הסורים ויבקר את המצרים, שיכבה את המצלמות ויעלה על טיסה ויעזוב אותנו בשקט. יש מספיק רעים בלעדינו. שיואיל נא העולם, בטובו, לחפש אותם ולמצות איתם את הדין.
 

אבל בבסיס היעדר העניין בנו ובקבלת המצב כפי שהוא מצדנו טמונה סכנה ממשית: השלמה עם חיי יומיום שבהם המוות נוכח כל הזמן. קבלת הדין, כניעה בפני היעדר תקווה ואופק וחזון. הסכמה שבשתיקה שהחיים בישראל דורשים להעלות לעולה קורבן אדם יומיומי, 
 
שלעולם לא יימצא פתרון. זהו, חברים, לנצח נאכל חרב. ולנצח נידרש לספק לסכסוך את ליטרת הדם שלו, להזין אותו בכאב ובשכול. מה שהיה הוא שיהיה, העתיד כבר מאחורינו. מי הבא בתור ומי בתור הבא? 
 
יש המון מדינות בעולם שבהן המוות והטרור והאלימות הם אורחי קבע. באפריקה, בעיראק ובסוריה אנשים מתים בכל יום, מוקרבים על מזבח השנאה והתיעוב. אזרחים חפים מפשע, אנשים שבמקרה עמדו בתור הלא נכון או עלו על אוטובוס בדרך הביתה. אנשים שאיש לא זוכר את שמם, שמותם הוא חלק משגרת החיים. ואנחנו בדרך לשם, להתרגל לטפטוף. לרגע שבו נשאל: “היום נדקרו שניים או שלושה?”. להטמעת ה”ככה זה, מה נעשה” בתוכנו. לניהול מערכת יחסים תקינה, על מי מנוחות, עם דימום אינסופי. 
 
ההשלמה הזאת, קבלת הדין, היעדר הרצון לנסות לחפש מוצא “כי אין” ומנגנון האטימות שמתפתח בישראל כלפי קדושת החיים הופכים אותנו לעוד שחקן במזרח התיכון, לעוד סתם מדינה. הם מטשטשים את הייחוד שלנו, את אופיינו. ומעל הכל הם מסכנים עוד ועוד חיי אדם. כי כשהמוות הופך רגיל והרגל אנחנו הופכים בזבזנים, רק בלי הנחמה שמהבזבוז יצמח משהו חדש.