בשבוע הבא נציין את העובדה שחלפו כבר שני עשורים מאז הירצחו של יצחק רבין. מיום ראשון הקרוב, המועד העברי ועד לארבעה בנובמבר, התאריך הלועזי לציון יום השנה למותו, צפוי להציף אותנו מבול של סרטים, כתבות וראיונות טלוויזיוניים, שיעסקו בדמותו של רבין וברצח.
כולנו בתקשורת מנסים לשבור את הראש ולמצוא זווית חדשה לסיפור שסופר אין ספור פעמים, ולא תמיד אנחנו מצליחים. אני מניח שיהיו סרטים שבהם יציגו את שיכחת מורשתו של האיש, שילוו בשאלון רחוב שבמהלכו אישה עממית תאמר משהו מבולבל על גבול הפארסה בנוגע להיסטוריה של המנוח, מה שיעלה גיחוך מהול בעצב. אחרים יציגו קטעים מזעזעים שהופכים את הבטן עם פרומואים מפוצצים, שבמהלכם ייחשפו צעירים פוחזים שמחללים את שמו וכבודו של האיש, מצדיקים את רוצחיו ומקנחים בשירה קולנית של "מוות לערבים".
הטקס השנתי לא יהיה שלם בלי תוכנית שתאגד את זקני השבט ואת חבריו של רבין שעודם בחיים, המייצגים תקשורתית את ארץ ישראל של פעם, זו שפינתה את מקומה למציאות אלימה וגסה.
הוותיקים יביטו בנו מהמסך במבט מאוכזב ועצוב, שכולו כעס על המדינה שהתחרבשה להם, ולקינוח יפריחו קלישאות ומשפטים שוברי לב, על המציאות האיומה שנחתה עלינו אחרי היריות בכיכר.
זה לא ייגמר שם. דיונים ארוכים ומשממים עם מסקנות, שכבר שמענו, ימלאו שעות שידור ודוברים שחוקים לעייפה ידרשו שנלמד מהמקרה ונעמוד על אחדותנו, כי היא הכוח העיקרי להמשך קיומנו בארץ ישראל.
בשבועות הקרובים כולנו נעטה פרצוף מרצין ונהנהן בכובד ראש ונתאבל על האיש שהלך, וגם על הזיקנה והשיבה שהפכו אותנו מצעירים מבטיחים לבורגנים מאוכזבים.
כשראש הממשלה נרצח הייתי בן עשרים ואחת. באותו ערב, זמן קצר לפני האירוע, נסעתי הביתה אחרי בילוי עם חברים. לפני שהחניתי את האוטו בקע מהרדיו דיווח שנשמע לי מטורף. נשארתי ברכב. לאט לאט הסיפור התבהר. רבין, ראש הממשלה והסבא של יונתן, שלמד אתי בשכבה, נרצח.
עם היוודע החדשות אבא שלי התקשר וביחד ניסינו לפענח את מה שקרה. בתום שיחה ארוכה ונוגה חילחלה לגופי ריקנות. הבנתי שמשהו השתנה אבל לא תפסתי עד כמה.
לא הלכתי ללוויה ולא עליתי לראות את הארון. הסתגרתי רוב הזמן בבית צף על גלי הצער הציבורי, ששודר לראשונה בעוצמות שלא הכרנו עד אז בערוץ שתיים החדש.
מצאתי נחמה במסך. המוזיקה והקריינים הסמכותיים השתלטו עלי. ראיתי גם את יונתן על המרקע. היתה לי קצת הקלה עם הופעותיו. התגאיתי בחוסן ובאצילות שהפגין. בבית הספר הוא היה די שטותניק ובציבור הפציע בייצוגיות מרשימה.
יכול להיות שטקסי הטלוויזיה השנתיים שחוקים וישנים, אבל עדיין הם הדבר היחיד שנשאר לנו מאותם ימים של התקווה הגדולה. אני לא נכנס לשאלה האם אוסלו היה מוצדק או אסון, אבל אין ספק שאז, לפני עשרים שנה, היינו מלאי תקווה.
כשערפאת ורבין לחצו יד, גם אני נסחפתי באופוריה הכללית, והעתיד נראה אז חסר גבולות. כשהוא נרצח, תחושת ההתעלות, הראשונה אולי בישראל מאז מלחמת ששת הימים, הלכה מהמסך ומהחיים - אולי לבלי שוב.