1
השכתוב ההיסטורי

ראש ממשלת ישראל בייש השבוע את עמו ואת מדינתו. הוא משייט בגובה עצום ושובר את שיאי שיכרון הכוח והמשיחיות של עצמו. גם בליכוד, גם בסביבתו הקרובה, יש כמה אנשים שהעלו השבוע, בשיחות כמוסות, תהיות לגבי כשירותו הנפשית של נתניהו.

אחד מהם העלה השערה שביבי המריא לשחקים אבל שכח שהאזור דליל מאוד בחמצן. השני העיר שראש הממשלה נמצא בשטח ההפקר שבין טירוף לגאונות פוליטית. אחרי כל זה, הם אצים רצים להגן על הגיגיו באמצעי התקשורת. אין להם ברירה אחרת. זה הנוהג השגור במשטר קיסרי.



הפרדוקס הוא שלמרות הבושה, המבוכה והנזקים לטווח הארוך, נתניהו יכול לסמן את השבוע הזה כמוצלח מאוד מבחינתו. הוא תמרן את כולם לבלטה שהוא הכי אוהב: ביבי נגד הערבים, כל השאר בעדם. ביבי תוקף את המופתי ואנחנו מגוננים עליו. ביבי רוצה להגן עלינו מעוד שואה, ואנחנו (כל השאר) מעודדים אותה.
 
כן, אבל מה עם אלה שבאמת חוללו את השואה (המקורית)? האם הגיע הזמן לפטור אותם מאחריות? האם זו העת לבעוט בדם, יזע ודמעות של שלושה דורות שעמלים להנציח את זכרו של מעשה הפלצות שכמותו לא היה בדברי ימי העולם (וכנראה גם לא יהיה), ולדפדף הלאה? על פי נתניהו, התשובה היא כן. שואה־שמואה, הגרמנים לא מעניינים אף אחד עכשיו, היטלר כבר שילם את חובו לחברה, גם את הצוללות קיבלנו. צריך איום בשואה חדשה. את איראן מיצינו, אובמה המנוול גזל את זה מאיתנו לעשר שנים לפחות. מה עושים? חייבים צל קודר, איום קיומי, קטסטרופה מתקרבת שביבי יהיה, כמובן, "הראשון שזיהה". אז בואו נחבר את השואה לערבים. בעצם, הערבים בכלל הם אלה שיזמו את השואה, לא?
 
ממש לא. תחת שלטון מוסלמי לא מעט קהילות יהודיות פרחו ושגשגו. מרוקו היא רק דוגמה אחת. האסלאם ראה ביהודים תושבים סוג ב', אבל לא פגע בהם, לא הוציא נגדם צו השמדה. מרבית שנות ההיסטוריה חיו היהודים בנוחות יחסית במרוקו, בעיראק, במצרים ובמקומות רבים נוספים. כן, היו פרצי אלימות, אבל הם לא נתנו את הטון. מי שניסו להכחיד או לגרש את היהודים כעם וכגזע, היו אחרים. הנוצרים הקתולים בגירוש ספרד, האינקוויזיציה, היטלר. 
 
עכשיו בא נתניהו ובהבל פיו מוחק את ההיסטוריה הזו כדי ליצור לעצמו פלטפורמה פוליטית. כאילו כלום. זו לא הייתה פליטת פה. לאיש הזה יש לא מעט פליטות פה, אבל זו לא אחת מהן. הדברים נאמרו בנאום רשמי, פרי עטו. נתניהו הוא איש של נאומים. הוא מחשיב נאומים כמעשים היסטוריים. הוא כותב, עורך, משכתב, מתקן, מוחק וכותב מחדש, מתעכב ומתלבט על כל מילה. הוא אמר את הדברים האלה בכוונת מכוון.


נתניהו נושא את "נאום המופתי" לפני הקונגרס הציוני. צילום: מרק ישראל סלם

זו הייתה אחת האמירות המופרכות וההזויות שיצאו אי פעם מפיו, ואנחנו מדברים כאן על פה שהפיק לא מעט מרגליות במרוצת השנים. היה צורך להאזין לה כמה פעמים כדי להאמין שהוא אכן אמר אותה. בנו של ההיסטוריון משכתב את ההיסטוריה כשהוא מסתמך על חצי עדות (שהופרכה על ידי מיטב ההיסטוריונים) של פושע נאצי, צרור שמועות ודעות קדומות וכמות נדיבה של דמיון פורה. 

הפרוטוקול של ביבי

דן מרידור, שהתארח ביום רביעי באולפן הערוץ הראשון, עלה על עוד משהו מעניין: בנאומו תיאר נתניהו את המפגש בין היטלר למופתי כאילו נכח בו ורשם פרוטוקול. ביבי מתאר את השיחה ביניהם כאילו הסרטון שלה רץ בוואטסאפ: היטלר אמר למופתי שהוא רוצה להגלות אותם, אמר ביבי, והמופתי אמר לו שזה לא טוב, כי "הם כולם יבואו לכאן", אז היטלר שאל, אז המופתי ענה ("תשרוף אותם") והיטלר, תלמידו השקדן של המופתי, רשם בשקיקה את ההוראות, הכניס לעצמו סטירה ("איך לא חשבתי על זה קודם") ויצא לפתרון הסופי. 
 
את הפרוטוקול הזה בדה נתניהו מדמיונו הקודח, מאותה מגירה שבה מעלה אבק גם הקלטת ההיא שלא הייתה ודמיונות רבים נוספים. נתניהו עשה השבוע שירות אדיר למכחישי השואה לדורותיהם. הנה, עכשיו בא ראש ממשלת היהודים ומאשר מה שהם טוענים כל השנים. הנאצים לא באמת רצו להשמיד את היהודים, רק לגרש אותם. מסכן היטלר, קורבן של הנסיבות הקשות של תקופתו.
 
המופתי היה אויב מר של ישראל והיהודים. הוא נלחם ביישוב היהודי בכל כוחו, הוא פעל נגד הקמת בית יהודי ליהודים במדינת ישראל, הוא היה ממנהיגי "המרד הערבי", הוא עשה הכל כדי להילחם בנו, להיפטר מאיתנו, למנוע מאיתנו את הקמת המדינה. הסיבה שלו הייתה פשוטה: המדינה שלנו קמה על חשבון המדינה שלהם. הייתה כאן מלחמה, שהחלה כסכסוך טריטוריאלי לאומי בין שני עמים שנאבקו על אותה פיסת קרקע. המופתי היה בין אלה ששללו את תוכנית החלוקה וגרמו לערבים לענות עליה ב"לא" מהדהד. למזלנו הרב, הצד שלנו (בן־גוריון) ענה ב"כן". אם ביבי היה עומד בראש הצד שלנו, האם היה אומר "כן" לגבולות המגוחכים ההם? ברור שלא. הוא היה נושא נאום "לא" מרהיב ובסוף היינו נשארים עם הנאום, אבל בלי מדינה. המופתי עשה הרבה נזק. גם לנו, וגם לערבים. עוד נחזור לזה.
 
מכאן עד להפיכתו ליוזם ולמייסד הראשון של שואת יהודי אירופה, המרחק עצום. היטלר קיבל את המופתי לפגישה בעיקר מטעמי נימוס. ב־1941 היטלר היה השליט האימתני ביותר בעולם. הוא השתלט על כל אירופה, הוא כתש את בריטניה מהאוויר, הוא פלש לרוסיה והתקדם מאות קילומטרים בתוכה, לעבר מוסקבה. הוא כבר חיסל מיליונים, ועתיד לחסל עוד מיליונים רבים בהמשך. 
 
כשהיטלר יושב עם המופתי זה דומה, בערך, לנשיא ארה"ב שפוגש שר זוטר בממשלת דרום גבון. היטלר לא ספר את המופתי ולא העריך אותו. היטלר היה גדול גזעני תבל והמופתי היה ערבי אסיאתי נחשל מהמזרח התיכון. המוטיבציה היחידה של הצורר הנאצי הייתה לגייס את המופתי נגד הבריטים, אויביו המושבעים, ששלטו בארץ ישראל באותם ימים. האויב של אויבי הוא ידידי, את העיקרון הזה גם היטלר הכיר. אז הוא ישב עם המופתי רבע שעה, לחצו ידיים, הצטלמו, מלמלו משהו וזהו. ידיו של היטלר היו מלאות עבודה. הייתה לו שואה על הראש, ומלחמה עולמית. 
 
את היהודים החל היטלר לרצוח זמן רב קודם לכן (עוד בטרם הפגישה הזו נרצחו כבר מאות אלפי יהודים, כולל באבי יאר, כולל האיינזצגרופן שתפקידם היה לרצוח יהודים וצורפו ליחידות האס־אס באשר ילכו). תורתו הגזענית של היטלר, שראתה ביהודים נגע עולמי שיש לבער, נכתבה שנים ארוכות קודם לכן ("מיין קאמפף"). אם היטלר היה חי היום, דבריו של נתניהו היו מעליבים אותו. ביבי פשוט נישל אותו ממפעל חייו. מכיוון שהוא כבר מת, הדברים האלה צריכים להעליב ולהחריד אותנו.

נאום טיבי

מה שנתניהו ניסה לעשות בשכתוב ההיסטורי הזה, הוא ליצור סדר יום. כפי שכבר נכתב כאן, אמירתו הייתה מחושבת ומדודה. הוא בבעיה. "מר ביטחון" הוא כבר לא. זה הוכח מול חמאס, זה הוכח מול איראן, זה מוכח עכשיו מול הפלסטינים. אין לו פתרונות, אין לו רעיונות, הסטטוס קוו מתפורר לו בין הידיים והוא במגננה. 


"המופתי הוא חלק מהשילוש התמא" איימן עודה. צילום: מרק ישראל סלם

מה נשאר? שואה. בואו נעשה רטרו לשואה והפעם נדביק אותה לערבים. בהשוואה לשואה, הסכינאים והדורסים של ימינו נראים כמעט כשליחי מצווה. נסמן את אבו מאזן כממשיכו של "אבי האומה הפלסטינית" המופתי אל חוסייני, ויש לנו פרנסה לעוד עשור. נתניהו הוא נביא הקטסטרופה האולטימטיבי, הוא חייב להכניס אותנו לגטו, כדי שניתלה בו שיושיענו. ללא איומים קיומיים וסכנות עצומות, בשביל מה אנחנו צריכים את ביבי?
 
הבעיה היא, שהדברים אינם קשורים למציאות. לא רק שהמופתי לא יזם את השמדת יהודי אירופה ולא שכנע את היטלר ללכת על "הפתרון הסופי", המופתי הוא גם לא מה שנתניהו מנסה לעשות ממנו. מנאומו ומדבריו של ביבי ניתן להבין שמדובר באמת במקבילה הפלסטינית לבנימין זאב הרצל ודוד בן־גוריון. גם זה מופרך לגמרי. המופתי הירושלמי נתפס ככזה בקושי בקרב בני משפחתו, וגם זה רק במעגל המצומצם. 
 
דיברתי השבוע עם כמה ח"כים ערבים והם אישרו כל מה שיודע כל מי שחי כאן: המופתי הוא האחראי הישיר לאסונם של ערביי המקום הזה ולנכבה שלהם. לא רק שהוא זה שדרבן אותם להגיד "לא" לחלוקה, הוא גם היה זה שהפציר בהם לעזוב את בתיהם ואדמתם ולברוח, כי "תכף ומיד תחזרו עם צבאות ערב שיכבשו וישמידו את ישראל". חלק מהם אכן ברחו. לחזור, הם כבר לא יחזרו. 
 
ח"כ עודה אמר לי ש"המופתי הוא חלק ממה שמכונה אצלנו 'השילוש הטמא'. מדובר בריאקציה הערבית, שהיו בה המלך הירדני עבדאללה (שנרצח אחרי המלחמה) והמופתי, זו הייתה הנהגה פרימיטיבית, הם עשו מעשים שלא ייעשו", אמר ח"כ עודה, "כולל הפגישה ההיא עם היטלר. אנחנו לא יכולים לקבל את המעשים האלה. הוא תרם לאסון הלאומי שלנו, וממני לא תשמע עליו מילים טובות, לא בעברית ולא בערבית. אף אחד כאן לא מנסה לקרוא על שמו רחובות בימים אלה. תגיד, אתה באמת חושב שהיטלר ספר אותו?".
 
ח"כ אחמד טיבי, אחד הח"כים הפרובוקטיביים (אך גם הפופולרי ביותר במגזר), אישר: "לך תדע מאיפה ביבי הביא את זה שהמופתי היה אבי האומה. כשאנחנו רוצים לקלל מישהו, אנחנו אומרים לו שהוא יותר גרוע מהמופתי. אבל אין לי דרישות מראש הממשלה. לפני שבוע הוא עמד מולנו בכנסת ואמר לנו שאנחנו הולכים עם דגלי דאע"ש. הוא כנראה לא מבין שדאע"ש הם האויבים שלנו הרבה לפני שהם אויבי היהודים. דאע"ש הורגים בינתיים רק מוסלמים וערבים. זו תנועה פאשיסטית. מה, הוא באמת מאמין בדברים האלה?".
 
רובנו רגילים לגדף את ח"כ אחמד טיבי כדבר שבשגרה ובדרך כלל הוא מרוויח את זה ביושר. בנושא אחד לפחות, טיבי לא ממצמץ. על השואה הוא נשא בכנסת את אחד הנאומים המרשימים והמרגשים שנישאו על ידי נואם לא יהודי. הוא לא היחיד מקרב ערביי ישראל שחושב כך. 


"הפך לקללה" ח"כ טיבי וראש הממשלה. צילום: פלאש 90

אבל את נתניהו ההבלים הללו לא מעניינים. הוא צריך עכשיו, דחוף, להוכיח שהשואה השנייה בדרך, כזו או אחרת. הוא לא יירגע עד שלא יהפוך את הסכסוך המדמם שלנו עם הפלסטינים למלחמת דת, הוא לא יפסיק עד שלא יוכיח שאם יקרה לו משהו, חס וחלילה, עם ישראל יוכחד פעם נוספת. הוא הערובה לקיומנו, הוא המגן עלינו, הוא היחיד שמזהה את השואות המתגודדות סביבנו. והכי מדאיג, הוא באמת מאמין בזה.

במילותיו שלו

עד כאן, נאומים. מכאן, מעשים. בתחום הזה נתניהו קצת יותר חלש. במו"מ הקדחתני והמבוהל שהוא מקיים, כבר כמה שבועות, עם הגורמים השונים שסביבנו, כולל האמריקאים, הוא כבר מכין התקפלות. להוריד את מספר המבקרים היהודים בהר הבית, לאפשר לפלסטינים סממני ריבונות, לעגן את הסטטוס קוו בכתב עם ערבויות, אלה חלק מההצעות שכבר הוצעו. 
 
בינתיים נתניהו חושש. הוא יודע מה הימין יעולל לו אם יתקפל פעם נוספת. מצד שני, אינתיפאדה שלישית במשמרת שלו היא סיוט מצמרר. מה עושים? בינתיים, נואמים, מסמנים אויבים חדשים, מייצרים צוררים ומקווים לטוב.
 
ברשותכם, כמה מילים אחרונות על המופתי. מי שבלם אותו ואת השתוללותו, מי שניצח את הכנופיות שהנהיג, מי שהרג את אחיינו עבדל קאדר אל־חוסייני בקסטל, מי שנלחם על המדינה והקים אותה היו שמאלנים שאם חיו היום היה צריך לאבטח אותם כדי שלא יבוצע בהם לינץ'. היו שם בן־גוריון ויצחק שדה ומשה דיין ויגאל אלון וגם אחד, יצחק רבין, מפקד חטיבת "הראל" שנלחמה על ירושלים. 
 
ראיתי השבוע בערוץ "יס דוקו" את הסרט המופתי "במילותיו שלו", על יצחק רבין. יש שם סרטונים נדירים מהתקופה ההיא, שבה הציונות לא התלהמה, אלא בנתה. לא דיברה ונאמה וקשקשה, אלא נלחמה. ימים שבהם הייתה לאנשים תקווה והמנהיגים נהגו להגיד אמת לעם. 
 
דמותו של יצחק רבין, כפי שניבטה מהסרט הזה, הייתה דמות של ישראלי יפה תואר, ביישן, סקרן, עם רוח של לוחם ונשמה של משורר. הוא היה איש שידע לבקש סליחה, להודות בטעות, לחייך במבוכה. הוא היה צנוע, הוא התקשה לשקר, הוא רצה בטובתה של המדינה הזו ואהב את המקום הזה. יכול להיות שהוא טעה (אם כי, לעולם לא נדע באמת), יכול להיות שעשה שגיאות. הוא היה אנושי, הוא לא ניסה לשווק את עצמו, הוא לא היה חלול והוא הקפיד לחפש תקווה, במקום למצוא או להמציא קטסטרופה. איזה מזל היה לנו שבני סוגו ודורו של רבין היו אלה שהקימו את הארץ הזו פעם, ולא בני דמותו של מנהיגה הנוכחי. 


למה, נפתלי?

ביום שישי לפני שבועיים סערה הרשת לכמה דקות כששר החינוך נפתלי בנט, עם האקדח התחוב במכנסיו, הגיע לכפר קאסם, יצא מהרכב, שינס מותניו והוריד את דגלי התנועה האסלאמית שהתנופפו שם על עץ זית דקורטיבי בכניסה לעיר. זה גם צולם, כמובן, ותוך שניות הופיע בכל האתרים. אחד מהם, אתר חדשות ימני־לאומני, אף ציטט עד ראייה אלמוני שאמר: "רואים שזה אדם שאכפת לו ממדינת ישראל". שמו של עד הראייה שמור, כנראה, במערכת. בנט עצמו יכול היה לחזור הביתה ולחייך לעצמו בסיפוק. עוד יום עבודה מוצלח במשרד. הנה, הוא טיפס על עץ והוריד דגלי טרור. נראה את ביבי עושה את זה.
 
אז זהו, שאלה לא היו דגלי טרור. אלה היו דגלים ירוקים שעליהם הכתובת האסלאמית "אין אלוהים מבלעדי אללה ומוחמד נביאו". אלה לא דגלי חמאס. אלה דגלים נייטרליים שהתנועה האסלאמית הישראלית משתמשת בהם. בכפר קאסם מדובר בפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, שהוא פלג של אזרחים ישראלים שומרי חוק וסדר שאינם מעורבים בטרור ואין איתם שום בעיה (בניגוד לפלג הצפוני). הם מונפים בכפר קאסם כי ראש העיר, עו"ד עאדל בדיר, הוא איש הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית.
 
עכשיו כמה מילים על כפר קאסם: אם יש דו־קיום בין יישובים ערביים לסביבתם היהודית, כפר קאסם הוא הדוגמה הכמעט מושלמת שלו. יש בעיר שני אזורי תעשייה, רוב התעשיינים ובעלי המפעלים שם יהודים. אזרחי כפר קאסם מעורבבים היטב עם חבריהם היהודים. 
 
עו"ד בדיר נבחר לתפקידו לפני שנתיים והמטרה שהציב לעצמו הייתה להפוך את כפר קאסם ליישוב הערבי הראשון שלא יזדקק למענקי האיזון של המדינה לצורך איזון התקציב. הוא העלה את שיעור משלמי הארנונה מ־52% בשנת 2013 ל־82% בשנת 2014. השיטה שלו פשוטה: הוא מתקשר אישית לאלה שלא משלמים ומבקש מהם לשלם. הוא גם מציע הסדרי פריסה. כמעט כולם משלמים. הוא מזכיר לתושבים שהוא עצמו לא מושך משכורת מקופת העירייה. בדרך הזו הוא הגדיל את ההכנסות של העיר ב־12 מיליון שקל (מ־18 מיליון ל־30 מיליון) תוך שנה. הוא ביצע צעדי התייעלות וסיים את 2014 עם עודף תקציבי של חצי מיליון שקל.


בנט מוריד את דגלי התנועה האיסלאמית
 
בדיר מזניק את כפר קאסם לפחות שתי ליגות קדימה. הוא מגדיל את ההשקעה בחינוך, הוא מקים פארקים ושכונות חדשות, שיעור האבטלה ביישוב הוא 1%, רמת החיים עולה, רמת האלימות והפשיעה יורדת. בקיצור, כפר קאסם הוא מודל והוכחה לתזה שלפיה יישוב ערבי בישראל יכול גם להצליח. אבל אז הגיע שר החינוך בנט כדי להוריד דגלים.
 
השמועות (והתמונות) מביקורו של בנט בכפר קאסם התפשטו ברשת תוך זמן קצר. במקום התארגנה הפגנה ספונטנית של צעירים. הם נעלבו וזעמו ונדמה לי שאפשר להבין אותם. גם ההפגנה עשתה לעצמה כנפיים והתפשטה בסביבה, מה שגרם ליהודים רבים, שנכנסים ובאים בכפר קאסם בביטחון מלא כל השנים,  להדיר רגליהם. מה שהגביר את המתח עוד יותר. ונשאלת השאלה הפשוטה, למה? בשביל מה זה היה שווה?
 
גילוי נאות: אני מעריך את נפתלי בנט ושמח שנכנס לפוליטיקה. זה לא שדעותיו המדיניות חביבות עלי (להפך). אבל ככה זה בדמוקרטיה. בנט הוא אדם מוכשר מאוד, בעל נפש של יזם, הוא ישר, הוא אמיץ, הוא ציוני ופטריוט והוא מפגין בינתיים ביצועים לא רעים בכלל במשרד החינוך. הבעיה של בנט היא הילדותיות המסוימת שלו. הפתיל הקצר. חוסר היכולת לספור עד 10, או עד 5, לפני שקופצים על גג הקרוואן בבתי דריינוף ולפני שרצים לכפר קאסם לתלוש דגלים. 
 
יש לו אילוצים פוליטיים. נתניהו גנב לו את כל המצביעים בבחירות, ליברמן מזנב בו עכשיו. קהל המצביעים של בנט הוא קהל אידיאולוגי ואינטליגנטי. הם אוהבים את בנט, אבל מצביעים ביבי כי אין להם ברירה. במצוקתו, הוא חייב לבדל את עצמו מנתניהו. לעשות דברים שנתניהו לא יכול לעשות. האם זה יועיל לו בבחירות? כנראה שלא. בבוא היום, ביבי יתופף שוב בתופי הטם־טם ויסביר לציונות הדתית שיש מצב שלבנט יהיו עוד 4־5 מנדטים, אבל ביבי לא יהיה ראש הממשלה, ואז הכל אבוד.
 
לזכותו של בנט ייאמר שהבין את השגיאה שלו בכפר קאסם. כמה ימים אחר כך ישב עם מנהלי בתי ספר ערביים, ביניהם שניים מהיישוב. הם העירו לו בנימוס ובעדינות שזה לא היה לעניין. בנט קיבל את הערתם. גם לי אמר שטעה. הוא חזר מניחום אבלים אצל הוריה של נעמה הנקין ז"ל, הוא היה כנראה מעוצבן, הוא קיבל דגלים של התנועה האסלאמית ליד פארק ההייטק בראש העין (מתברר שזה היה ממול, בכפר קאסם), אז הוא החליט לעשות מעשה. אני מקווה שבתהליך ההתבגרות הפוליטית שלו בנט יבין שלא כל מעשה ראוי להיעשות ולפעמים המצב מורכב מכפי שהוא נראה במבט ראשון.

3
מקוריאה הצפונית באהבה

שאלה: מה המשותף לרב ישראל לאו, בנו הרב דוד לאו, הרב שלמה עמאר, רב הכותל שמואל רבינוביץ, ז'אן "התותח" כהן (הספר של שרה), משה יעלון, סנדרה רינגלר (הסטייליסטית של שרה), מירי רגב, מושיק גלאמין (מעצב הפנים של שרה), סגן שר הפנים ירון מזוז, יולי אדלשטיין, גלעד ארדן, יעקב פרץ (ראש עיריית קריית אתא), יעקב ליצמן, עמיר בניון, אמיר אוחנה, אלון חדד ודוד ואלה אוחנה "הבונבונים", ח"כ מיקי מכלוף זוהר, יריב לוין, חיים ביבס, שגב משה (שף, בעלה של הסטייליסטית של אשת ראש הממשלה), רון חולדאי, ליאור הררי (שמתפעל את עמוד הפייסבוק "אוהבים את שרה נתניהו"), אדיר רפאל, צוות כיבוי תחנת שומרון, ח"כ נורית קורן, ח"כ ענת ברקו, זאב אלקין, בני ציפר, ח"כ אברהם נגוסה, ציפי חוטובלי, ח"כ יואב קיש, שלי גפני (דוגמנית בדימוס), וסילבן שלום?
 
כל הקהל הזה מופיע בסרטון ברכות מיוחד שהוכן לכבוד יום הולדתו ה־66 של נתניהו (ב־21 באוקטובר). סדר השמות כאן הובא על פי סדר הופעתם בקלטת. קרוב ל־16 דקות של ברכות, חלקן מביכות, חלקן פחות, בתצוגה צפון קוריאנית לתפארת. ההברקה הקומית שייכת ליריב לוין, שאיחל לנתניהו "להמשיך להעניק לתושבי ישראל ביטחון". דבריו של סילבן שלום נקטעו באמצע, כאילו מישהו נזכר פתאום במשהו. מזל טוב, ושיהיה בהצלחה לכולנו.

תיקון

הבהרה: בשבוע שעבר סיפרתי כאן על תעשיית התהילה סביב השהידים הפלסטינים הצעירים שמתנפלים עלינו בסכיניהם. הזכרתי גם את חנין מג'אדלה, צעירה ערבייה ישראלית, מורה לערבית המנהלת גם פרויקט לימודי ערבית בשם "מילה ביום". כתבתי שהיא פרסמה בפייסבוק דיוקן על אחד מהם, פאדי עלון, מחבל צעיר ממזרח ירושלים שנהרג בתחילת גל הטרור הנוכחי והפך לאליל הבנות במזרח העיר. 
 
מג'אדלה תיקנה אותי: היא לא כתבה את הדיוקן, אלא תרגמה אותו מאתר פלסטיני, כשירות לקוראיה. היא גם הדגישה שזה לא טקסט שלה (ואחר כך הורידה אותו, בכל מקרה).