אין ירושלמי שבימים האחרונים לא נזכר בתקופת האינתיפאדה השנייה. ההליכה המתוחה ברחוב, החיפוש אחרי האיש המוזר עם התיק הגדול, והאינסטינקט הכי ירושלמי שיש של ספירת הסירנות. אותן הסירנות שהיו בגדר מבשרות הבשורה המרה טרם עידן האפליקציות. מיד לאחר הופעתן של שתי סירנות ברצף, הגיעו ההודעות, הטלפונים המודאגים והצפייה הממושכת במסך הטלוויזיה עד לשידור המבזק המיוחד, שפיזר את מסך הערפל. שעות של התבוננות על מרקע הטלוויזיה זכורות לי היטב. הפצועים, האחים, ההורים ותמונות הנרצחים בעמודים הראשיים ביום שאחרי. כולם כאחד צרובים לי חזק בזיכרון.
אותה תקופה בירושלים הייתה זאת שעיצבה את העיר של היום ואת הירושלמים כולם. העיר שידעה תקופות קשות רבות למדה מאז להתאושש במהירות, בעיקר בזכות הירושלמים. אירועי האינתיפאדה השנייה השאירו בנו חותם והובילו אותנו לבחור בחיים. הבחירה הזאת מתורגמת בכל יום למעשים, לירושלים שנלחמת, נאבקת, בונה ויוצרת. ירושלים, שגם בתקופה האחרונה, תחת מתקפת הטרור, לא מוותרת. ירושלים שמתגלה שוב בגדולתה וביופייה, זאת שלא מוכנה ליפול ולהתרסק, זאת שלא מוכנה לחזור לאחור, זאת שלא מוותרת על השגרה.
בימים אלה החברה האזרחית הירושלמית היא זאת שמתגלה בעוצמתה ובכוחה. יוזמות חברתיות נולדות כאן בכל יום מחדש. בכל בוקר יש מי שמתעורר משנתו בירושלים וחושב איך גם הוא יוכל לעשות כאן טוב יותר. הקהילה הירושלמית המאוחדת היא הלוחמת הגדולה ביותר בגל הטרור הזה, היא זאת שבוחרת בחיים. היא מסתובבת ברחובות, מחלקת “צ’ופרים” לכוחות הביטחון, מכריזה על יום המאבטח ומוקירה תודה לשומריה. היא יושבת בבתי הקפה בעיר כדי לחזק את העסקים הקטנים ומבקרת בכל יום את הפצועים. למרות המצב, ואולי בגלל המצב, הקהילה הירושלמית היא דווקא זאת שמתחזקת.
לעומתה, המאכזבת הגדולה ביותר בגל הטרור הזה היא דווקא המנהיגות, הממשלה והאופוזיציה, חברי הכנסת היהודים והערבים, ששכחו מזמן שירושלים היא לא רק סמל. ירושלים היא הרבה יותר מזה, היא עיר של 800 אלף תושבים. חברי הכנסת, השרים והבכירים שמתרוצצים כל הזמן בין אולפן לאולפן ומדברים על העיר, כמעט אינם נראים כאן. הם לא יושבים בבתי הקפה, לא מסיירים, לא מטיילים ולא חיים כאן. הם לא באמת מבינים מה אנחנו עוברים. למרות המשבר הגדול בעסקים, הם לא משמיעים את קול הצעקה, למרות החשש הגדול של ההורים, הם לא מבינים את סוגיית האבטחה, למרות הרצון לשמור על ירושלים חזקה, הם לא מכריעים ולא מקבלים החלטות.
הם לא מבינים שירושלים והירושלמים לא רוצים להיות עוד סמל, הם רוצים לחיות כאן, הם רוצים לגדול ולגדל כאן את ילדיהם. הם נאבקים עבור זה יום־יום ולא רק ברגעי משבר.
כנבחרי ציבור קראנו מעל כל במה אפשרית כבר לפני יותר משנה להשבת השקט לירושלים. נדמה היה אז שהמנהיגות הישראלית בעיקר נהנתה מרגעי התהילה שלה בתקשורת. הרבה נאמר, מעט נעשה. בטור שפרסמתי אז כתבתי שמה שמתחיל בירושלים לא נגמר רק כאן. והנה, לצערנו, שנה אחרי - זאת בדיוק התוצאה.
אנחנו, הירושלמים, נמשיך לעבוד קשה יותר, נמשיך לפעול למען ירושלים שלנו, ירושלים של מעלה. אנחנו נמשיך לחיות כאן ולהאמין, עם ובלי הפוליטיקאים. הם ימשיכו לראות בנו סמל בזמן שאנחנו נבנה כאן חיים. אם ירצו להבין באמת מה קורה כאן מעבר לססמאות, אנחנו נקבל אותם בברכה, נראה להם ונסביר להם מהי ירושלים האמיתית. בלי להתלהם, בלי פופוליזם ובלי צעקות. בואו לירושלים. ד
הכותבת היא חברת מועצת העיר ירושלים מטעם תנועת התעוררות