ו הייתה תמונה הזויה, שרק ארבעה אנשים היו עדים לה. בחום האפריקאי בסוואנות של שמורת הטבע הגדולה סרנגטי, מסתובב גבר גבה קומה, כסוף שיער, כבן 70 (נראה בן 69) ובלי לעשות חשבון לעדרי הגנו, לפילים, לאריות ולנמרים, הוא תוקע באדמה שני מוטות ברזל דקים שעליהם הודעה כתובה על בד בגודל 120X100 ס"מ: “הודעה לחיות הסרנגטי, מוטי קירשנבאום ז"ל. הוא מצלם אתכם מלמעלה".



חלק מהחיות הביטו ישר למעלה לראות אם הוא באמת מצלם, חלק בהו בהודעה ובזה שתוקע אותה באדמה והשמיעו קולות זעם על הפלישה לאזורי הזלילה שלהם, הקשוחים יותר השמיעו קולות קרב שהבריחו את הבן־אדם לרכב שממנו ירד.
 
ביום שבו קברו את מוטי קירשנבאום הייתי בביתו ושוחחתי עם ילדיו, כל אחד מהם בגובה של עמוד חשמל. שם הבטחתי לכנען קירשנבאום שבשבוע הבא אהיה בסרנגטי, המקום שמוטי כל כך אהב ושם גם צילם חומרים לסרט לפני כשלושה חודשים, “אעביר את ההודעה לחיות על מותו של פאפא מוטי יקיר השמורה".
 

זה נשמע מטורף, הזוי, לא מציאותי, ילדותי. מה אכפת לי? אני מבטיח, אני מקיים.
הדרך לסרנגטי ארוכה: טיסה במטוס של אתיופיאן איירליינס נוחתת לתדלוק בן שעה בקהיר; לאחר מכן טיסה בת חמש שעות לאדיס אבבה; שלוש שעות המתנה למטוס שבו טסים לשדה התעופה למרגלות הר הקילימנג'רו; משם במטוס קטן (מכיל 12 מקומות ישיבה) מוזמן מראש, עוד שעת טיסה אל אזור סרנגטי.
 
מהמטוס הקטן העיניים מביטות על השמורה, והמראה מהפנט, מרחבים ענקיים, אין שיכונים, אין גורדי שחקים, אין אנטנות, אין עמודי חשמל - נטו טבע. אפשר כבר להתחיל לראות חיות גדולות, לזהות פילים, ג'ירפות ועדרים אינסופיים של גנו. הלב מאיץ דופק מהתרגשות, הטייס מודיע על הנמכה. 
 
המטוס מתקרב לשדה התעופה הקטן, מהמסלול נמלטים כמה בבונים כשהגלגלים נוגעים בקרקע. ליד רכב הספארי שממתין לנו, אני מזהה את המדריך המיתולוגי צפניה, האיש בעל יכולות הראייה הכי מרשימות בעולם, מה שגורם לי לכנות אותו “צפניה עיניים". בפעמיים הקודמות שהייתי בסרנגטי, צפניה היה הנהג והמדריך. אדם בעל ידע מדהים, מכיר כל חיה וכל ציפור, גשש אדיר שיודע לאיזה בעל חיים שייכת כל חתיכת חרא בשטח ומתי פלט אותה לאדמה וגם מאיזה כיוון הגיע ולאן הלך.


שקיעה על מחנה האוהלים במישורי הסרנגטי. צילום: נתן זהבי
בימים הקרובים אנחנו נשב באותם מקומות ברכב, צפניה נוהג, אני לצדו, טל וילון באמצע, מקסי במושב האחורי, ברכב יש מקרר שופע משקאות, מזווה מלא פינוקים שהכין צפניה, שקעים לטעינת כל מכשיר, והגג נפתח בחלק הקדמי והאחורי כשרוצים לעמוד ולהשקיף על המתרחש. אנחנו נוסעים להשתחרר מהציוד במחנה, שם מחכים לנו שמונה עובדים: מנהל המחנה, מלצר ראשי, טבח הודי, שני עוזרים, שומר עם קלצ'ניקוב, שני עובדי שירותים. 
 
המחנה שלנו נמצא בלב הסרנגטי, מאחוריו עצים ומלפניו סוואנה עם נוף מרהיב, שם משוטטים אלפי גנו וזברות. בטווח מאה מטרים מהאוהלים שתי ג'ירפות זוללות שיחים, חזיר יבלות מגודל וארבעה צאצאים חוצים בריצת אטרף את הדרך. ליידיס אנד ג'נטלמן, וולקאם טו סרנגטי.

 סעודת הלביאות
שמונת עובדי המחנה ממתינים לנו מול אוהל חדר האוכל עם מגש שעליו כוסות מיץ וקוקטייל מפירות מקומיים. מנהל המחנה מציג כל אחד מהם בשמו ובתפקידו, שלושה מהם היו בפעמים הקודמות שביקרתי בסרנגטי, שמחה גדולה.
 
על מנת שלא תהיינה שאלות פתוחות, אז האוהלים הגדולים והמרווחים שבהם נלון אינם מגודרים, והחיות - החל מאריות וכלה בצבועים ושועלים - אם בא להן יכולות לקפוץ לביקור בחופשיות. היישוב הקרוב למחנה נמצא במרחק 80 קילומטר. עצמו את העיניים ודמיינו את עצמכם בלי רדיו, עיתונים, טלוויזיה, צפירות ומכוניות. דמיינו שבכל מקום שתפנו אליו מבט תראו רק מרחבים, חלקם ירוקים חלקם מצהיבים, תראו מאות אלפי בעלי חיים (זו לא הגזמה) חלקן חיות טרף, חלקן חיות צבעוניות ששום טריפ אל־אס־די לא יצליח להביא למוחכם את צבעיהן המופלאים. תחשבו על זה שתהיו עדים לחיות שצדות חיות, להזדווגויות של אריות, לקרבות שליטה של זכרים ולנקבות קנאיות שנאבקות זו בזו. 
 
כדי לא לבזבז זמן אנחנו משאירים את הציוד כל אחד באוהל שלו ויוצאים לסיבוב הראשון בשטח. עדר הפילים הראשון שבו אנחנו נתקלים כולל כמה קטנטנים, שהבוגרים מעניקים להם הגנה היקפית מחשש שהישראלים הידועים כיצורים תוקפניים ינסו חס וחלילה להזיק להם. “פיס" (שלום), אני צועק לעברם, מרים את הכרזה על מותו של קירשנבאום שהיה חולה על פילים וזוכה למבט בוהה ולנפנוף אוזניים שמזכיר לי שאני באפריקה, ועם חיה מגודלת בעלת עוצמה של טנק מרכבה 4 לא צוחקים.


מרכבה סימן 4, פילון במישורי הסרנגטי. צילום: נתן זהבי
 
אחרי כמה קילומטרים של נהיגה בדרך העפר המטלטלת, צפניה שעל ההגה בולם ומודיע שמצד ימין, במרחק כשלושה מטרים על תלולית עפר ישנן כמה לביאות שנמצאות באמצע סעודה של גנו טרי, שאותו צדו כנראה זמן קצר קודם לכן.  
 
מתקרבים אליהן למרחק כמה מטרים ורואים איך המלתעות חותכות את נתחי בשר הגנו ובלעיסות קולניות נעלמות בבטנן המנופחת של הלביאות. זו, אגב, התקופה שבה אין להן מחסור בבשר, כי מאות אלפי גנו, זברות ובאפלו נמצאים בשטח וזוללים את העשב הרב שצמח בעקבות הגשמים.
 
זמן קצר עבר מאז תקופת ההמלטות של החזירים, ואלו מתרוצצים בשדות ובין העצים בהמוניהם. רק חזירון אחד או שניים ישרדו מבין אלו שנולדו למשפחת חזירוביץ'. גם כאן אוהבים חובבי הבשר לנשנש בשר תועבה לא כשר, וחזיר רך בימים אלה הוא מצרך מבוקש שדי קל לחיות הטרף לתפוס אותו ולהתענג על בשרו הנחשב למעדן. במסעדת סרנגטי. 
 
זה היום הראשון שלנו ואנחנו מתלהבים מכל בעל חיים שצץ לנו מול העיניים. כמו כל מי שאוהב את סרנגטי, כל אחד מאיתנו מנסה להיות הראשון שיקלוט בעיניו צ'יטות, לאופרד (נמר), קרנף, חיות שיחסית לאחרות קשה לקלוט אותן. לא תאמינו, לפי דברי צפניה, שנולד בשטח ומכיר את כל החיות כמו היו בני משפחתו, נמרים וקרנפים נחשבים לחיות ביישניות.
 
טל, שהביא איתו מהארץ את ערכת הקפה שלו, מבקש בערך כל שעה לבדוק אם יש איזו פינה שקטה להפסקת קפה. צפניה מוצא עץ מבודד ומצל שאין בקרבתו שיחים, שמהם יכולה להפתיע חיה טורפת. הסיפור הזה חוזר באופן קבוע גם כשרוצים לעשות צרכים. רק בשביל הקטע תדמיינו את עצמכם יושבים מאחורי שיח מנסים לשחרר את החומרים העודפים בגופכם, כשמעליכם מעופפים נשרים ושאר ציפורים זוללות נבלות וממולכם בטווח ראייה חזירים, צבועים, גנו, באפלוס ועוד חיות מחמד שאף אחת מהן לא מזכירה פודל או חתול סיאמי.

טכנופוב בשטח

השהייה עם הרכב בדרכי העפר של הסרנגטי מותרת עד השעה 7 בערב, שעה שבה יורד הערב על שמורת הטבע הענקית, ומי שיעז להסתובב בחשיכה עם רכב עלול לאבד את הרישיון שלו ולהיקנס בסכומים גבוהים ולאבד את הפרנסה. 
 

עשויים לקפוץ לבקר במחנה, לביאה וכפיר. צילום: נתן זהבי
הלילה שייך כולו לחיות. צפניה מנסה תמיד למשוך את הזמן עד הדקה ה–90, כשאנחנו חוזרים לכיוון מחנה האוהלים אנחנו נחשפים לשקיעה בלתי ניתנת לתיאור (ראו תמונה). אפשר לחשוב שיד אמן צבעה מאות קילומטרים של שמיים בצבעי אדום, צהוב וכתום. זו תמונה עוצרת נשימה בעיקר לנוכח העובדה שאף בניין רב־קומות או עמודי מתח גבוה אינם תקועים בקו האופק.
 
סמואל המלצר הראשי וכמה מהעובדים מקבלים את פנינו בוולקאם חם, מגש עם מיץ טרי ובר משקאות הממוקם בחדר האוכל השוכן באוהל מרווח. אנחנו דוחים את השתייה לשעה מאוחרת יותר, והצוות שוקד על חימום מים בדודים ענקיים, שמהם יישפכו המים הרותחים למכל הנמצא מעל פינת המקלחת שבאוהלים הפרטיים. מיד עם מילוי המקלחת צועק האחראי על המים החמים "הוט ווטר" עבור אוהל 1, וכך אוהל אחרי אוהל, שלוש־ארבע דקות מקלחת חמה בלב סרנגטי, במקום שאין בו ברז מים או חיבור לחשמל. 
 
שולחן האוכל ערוך כמו השולחנות בסרטים של תקופת הקולוניאליזם - כוסות, צלחות, סכו"ם, הכל מסודר טיפ טופ פירסט קלאס. סמואל מנסה לשים לי מפית בחולצה, ואני שם לו אותה בחזרה על החולצה שלו, צחוקים. לפי מיטב המסורת נפתח בקבוק יין ללוגמי היין, נמזג וויסקי ללוגמי הוויסקי. כן, יש קרח, יש הכל בעצם. מוגשים מרק נפלא, בשר, סלטים, קינוח, ובסוף טל מכין קפה, מקסי וילון שותים תה, אני שותה תה, אחר כך קפה ולקינוח וויסקי. 
 
ממול לחדר האוכל כבר הוכנה מדורה מעצי יער, מרחוק מנצנצות עיניים של צבועים ונשמעות נהמות של חיות. צפניה מזהה קולות של לביאה, צהלות של זברות, וחרחורים של גנו. הצלילים נעימים לאוזן. נעים לשבת ליד המדורה לסתלבט. מקסי העביר את כל הצילומים לטבלט שלו, יש לו איזו מצלמה ואת צילומי הווידיאו שלו הוא מקרין על האדמה שליד המדורה. הוא מזיז את המסך עם צילומי האריות הזוללים אל תוך האש. העובדים של המחנה העומדים בצד נדהמים משכלולי הטכנולוגיה, האמת - גם אני. זו הפעם הראשונה שאני רואה את השכלול הטכנולוגי הזה, ובהערת אגב, אני טכנופוב וגולם גמור בכל מה שקשור בטכנולוגיה.

עוף מפה גוזל

 מדי בוקר בשש עובר אחד העובדים ומשמיע בפתח כל אוהל “גוד מורנינג" וממתין לתשובה. באותה שעה הוא שופך מים חמים למכל קטן הנמצא בחזית. שטיפת פנים, צחצוח שיניים וצפייה של כמה דקות אל המרחב: זריחה מופלאה בשלל צבעים ועדרי גנו וזברה רועים באחו במרחק יריקה ממך. המוזיקה - ציוץ ציפורים, האוויר נקי. קולו של אריה גולן, שאותו אני שומע מדי בוקר בשש, ממש לא חסר לי, והעובדה שבפתח האוהל יש גללים של גנו ולא "מעריב", "הארץ", "גלובס" ו"ידיעות אחרונות" ממש עושה לי בוקר טוב ומעלה בי חיוך רחב.
 

ציפור לבלר, נראית כמו מזכירה. צילום: נתן זהבי
בחדר האוכל מחכה קפה חם או תה מהביל, חביתת הירקות מוכנה בתוך דקות, צלחת עם נקניקיות סטייל אירופה מדיפות ריח נפלא, ומגש עם אננס חתוך, פאפאיה ומלונים נמצא בסטנד ביי כקינוח לאחר החביתה. תקנאו ובצדק.
 
עולים על הרכב ויוצאים לעוד יום בדרכים - חוצים תעלות ומהמורות קשות. צפניה נהג מיומן שנוסך ביטחון אפילו בנהגים המיומנים שנמצאים כנוסעים ברכב. לא עובר הרבה זמן עד שצפניה מזהה במרחק כמה מאות מטרים נמר מנמנם על שפת תעלת מים קטנה. מתקרבים בשקט. לוקח לנו קצת זמן לזהות את הנמר שהתמזג בצבעיו עם האדמה והעשב המצהיב שצמח עליה. טל שהפעיל הרבה גששים בחייו, הטובים ביותר שיש בארץ, מתחיל לחשוב בקול רם בחיוך רחב על גיוסו של צפניה לצה"ל.
 
לאורך כל שביל ודרך עפר אנו נתקלים בציפורי טרף רבות, חלקן על סלעים, על עצים, אחרות משוטטות על הקרקע, מעופפות באוויר ודואות מעל אזורים שבהם נמצאים אריות וצ'יטות. ממתינות לצַיד שיותיר להן שאריות לזלילה.
 
חלק מהן יפהפיות וחלק מהן מכוערות ומבחילות, ולצורך המחשה מצורף בעמודים אלה מסדר מצולם של חמישה בעלי כנף מתוך המבחר העשיר: עוזנייה, לבלר, נשר, חיוויאי להטוטן צעיר, קלאו קרקע. 
 
זוללי הנבלות שמגיעים לגופות של בהמות או לשאריות שהשאירו הטורפים הגדולים מתקוטטים על הבשר ומנהלים ביניהם קרבות עזים תוך השמעת צרחות מחרישות אוזניים. זוללי הנבלות המכוערים נמצאים בכל פינה ברחבי סרנגטי, למרות כיעורן זה מרהיב לראות אותן בתחילת המעוף מהעץ או מהקרקע. לחלק מהציפורים מוטת כנפיים של שני מטרים, והן מריצות את עצמן כמו מטוס על מסלול לפני שהן ממריאות. אין רגע דל באירועים ובמראות בסרנגטי.

 נו, תחצו כבר

את תאריך הנסיעה, תחילת אוקטובר, בחרנו במטרה ליפול על חציית נהר המארה על ידי מאות אלפי גנו. נהר המארה חוצץ בין צפון טנזניה לדרום קניה והצילומים של חציית הנהר בנשיונל ג'אוגרפיק הטריפו אותי ואת מקסי, כך שהחלטנו שהולכים על זה. בעבר היינו כבר פעמיים באזורים אחרים של סרנגטי (בשנים 2011 ו–2013), והעובדה שלא ראינו את חציית הנהר גרמה לנו הרגשת חסר.
 
החלטנו להקדיש יום שלם לצפייה ולצילום החצייה, בעיקר כשהגיעו דיווחים מהריינג'רס וממדריכים אחרים שלכיוון הנהר זורמת תנועה אדירה של עשרות אלפי גנו הנמצאים מרחק כמה קילומטרים מתחנות החצייה. שמנו פעמינו למעבר המכונה “מעבר 7". לאורך הדרך ראינו אותם צועדים בטור עורפי ענק. בין עשרות אלפי הגנו ישנם גם כמה אלפי זברות, שעליהן אומר טל שהם חמורים שצבעו אותם בפסים. חמורים או לא חמורים, הזברות חיות יפהפיות ומרשימות.
המשפט השגור בפיו של כל מי שמבקר בסרנגטי או עובד שם הוא: “מספיק גנו אחד מטומטם שיקפוץ לנהר ויחצה אותו וכל שאר אלפי הגנו יזנקו אחריו". הגנו הם די מטומטמים אבל לא מטומטמים לגמרי, הם יודעים שבחצייה הנעשית בהיסטריה ובבלגן אימים יש להם סיכוי לשבור רגליים מהמסלעים שבנהר, להיטרף על ידי תנינים ולהידרס ולהימחץ על ידי בני מינם.
 

במקום לחצות את הנהר בחרו להשתכשך בשלולית, עד גנו. צילום: נתן זהבי
אנחנו יושבים בעמדת ההמתנה מרחק מאתיים מטר מאזור החצייה, עוקבים אחר הנעשה ומחכים כמו כמה עשרות אחרים לרגע שאותו גנו מטומטם יזנק אל המים. לא נמצא האידיוט התורן, מדי כמה דקות יורדים כמה גנו לשפת הנהר וחוזרים בחזרה. עוד קפה, עוד בירה קרה, עוד קפה חם, משתינים מאחורי שיח, סימני ייאוש מתחילים להסתמן, וגם רעב. מוציאים מהרכב שולחן מתקפל, מפה, כלים וארוחת צהריים שהכינו לנו במטבח. 
 
כולם בהמתנה לגנו המטומטם שיקפוץ ראשון. לאורך הדרך המובילה לנהר עשרות אלפי גנו בהמתנה, מלחכים עשב ומחכים לאות של הפריצה הגדולה. אחרי שלוש שעות אנחנו עורכים הצבעה ומחליטים לנטוש. על הדרך בנקודת מעבר שיש בה שלולית מים קטנה אנחנו רואים כמה גנו רצים וחוצים, אבל שנייה אחרי כן חוזרים ועומדים בשלולית ושותים מים (ראו תמונה), אין תנינים, אין שבירת רגלים, אין גוויות, בעניין החצייה של הנהר אכלנו אותה.
 
אחרי שעה נסיעה אל עבר הבלתי נודע, צפניה עוצר את הרכב ומסמן לנו לשמור על שקט. מסבך השיחים ליד אחת התעלות מגיח ראשו הענק של קרנף שחור, הקרנף יוצא לאטו ובודק את השטח, אנחנו לא זזים ולא פוצים פה. דקה חולפת ויוצא גור קרנפים קטן - מראה מרהיב (ראו תמונה) של חיה ענקית שהולכת ונכחדת בגלל אנשים רעים שעושים מיליונים מהקרניים של הקרנפים שהם מחסלים. הקרנף והצוציק מנשנשים עשב, ראשם מופנה לכיוון שלנו. אני פורש בשקט את המודעה על מוטי אל מול ראשו של הקרנף שידוע כאחד שלא רואה מי יודע מה.
 
נוטשים את הקרנף וממשיכים לחרוש את הדרכים. בצדי הדרך אנחנו קולטים שתי ג'ירפות במהלך עימות (ראו תמונה), זה מין קרב שנראה יותר כמחול מודרני, הג'ירפות מכות בצווארן זו את זו, ואם מזדמן להן מרביצות גם בעיטה אחורית. זה לא ייאמן איך הן מצליחות לתמרן בצווארן הארוך ולבצע תרגילי גמישות שאף נערת גומי בעולם לא תצליח לבצע. מרוב התלהבות אנחנו מוחאים כפיים, הג'ירפות שלא מכירות את הרעש של מחיאות הכפיים נמלטות.

אריה חלש

מדי יום אנחנו עוברים בין מאה למאתיים קילומטרים בנסיעה, התאווה לראות עוד ועוד חיות, לקלוט קטע של טרף, של הזדווגויות, של התמודדויות בין זכרים על נקבות, מרגשת ומרתקת, והטלטולים של הרכב שהורסים לי את עמוד השדרה נעלמים ברגע שצפניה מוביל אותנו אל להקת אריות גדולה השרועה בתפזורת על פני שטח של כ־30 מטרים. 
 
הראשונים שאנחנו מגיעים לקרבתם הם אריה מגודל ולביאה שקמים והולכים כעשרה מטרים, ואז הזכר מלקק את גבה של המדאם, והיא נשכבת. הוא רוכן מעליה, משמיע שאגה, חושף שיניים והופ מקיים משגל של שלוש־ארבע שניות, חלש מאוד למלך החיות. נהמות הזכר המיוחם מגרות את הזכר השני, השרוע עם שלוש לביאות ושישה גורים ונמצא בטווח שמיעה. הוא מפריד את אחת הנקבות ודוחף אותה כמה מטרים הצדה כדי שהילדים לא יהיו בסצינה, ואז הוא עולה על הלביאה, משמיע קול מפחיד תוך חשיפת שיניים מאיימות ונשיכת הגברת הנאנקת למשך ארבע שניות מכאבים, וגם הדון ז'ואן הזה מסיים את מעשה האהבים במהירות שיא.


אהבה של אריות, אקט שנמשך 4 שניות רועשות במיוחד. צילום: נתן זהבי

מאחר שאנחנו נמצאים ממש עשרה מטרים מזירת האירוע האריה מתעצבן עלינו, ובתנועה מאיימת מסמן לנו פעמיים שאם לא נתחפף הוא מתנפל. התחפפנו (ראו צילומים של האקשן). 
 
העיניים של צפניה מגלות באותו יום ממרחק כמאתיים מטר זנב של נמר משתלשל בין ענפיו של עץ. אנחנו משתמשים בציוד ראייה משוכלל כדי לזהות את הנמר. לקראת ערב, כשאנחנו בדרך למחנה והחשיכה כבר ירדה ונותרו עשר דקות לשעה שבע, צפניה עוצר את הרכב ומסמן לנו לכיוון שלוש על השעון, שם הולכת לביאה עם גור צעיר לכיווננו. אי אפשר להחמיץ את זה, הם ממש מגיעים עד לחזית הרכב, והצוציק נשכב על דרך העפר וחוסם את הדרך. אחרי כמה דקות הצמד הולך לכיוון המחנה. בלילה שמענו נהמת לביאות ואריות. למחרת אחרי ארוחת הבוקר ראינו את הלהקה במרחק כמה דקות מאיתנו. 
 
הגענו לשדה התעופה לובו כדי לטוס במטוס הקטן לעיר ארושה בדרכנו למסע חזרה לארץ הקודש. בשדה התעופה מבנה קטן ריק ועוד מבנה קטן יותר של שירותים. כשירדנו מהרכב ילון לא התאפק והשתין ליד הרכב, ריינג'ר חמור סבר ניגש אליו, ביקש שיזדהה והודיע לו שעבר על חוקי המדינה והשתין על הקרקע. לא עזרו טענות, תחינות ומענות, ילון שילם 50 דולר. ההשתנה היקרה בחייו. 
 
היה קשה לעזוב את גן העדן של סרנגטי ולחזור לגיהינום של המזרח התיכון. שם אין מוחמד, אלוהים, ג'יזס, לא צועקים שם "אללה אכבר", "שמע ישראל", "או מיי גוד", אין שם מגן דוד, צלב או סהר. יסלחו לי אלו המכונים בני אדם ההולכים על שניים, אבל מבחינתי אתם החיות הכי מגעילות, אכזריות ומכוערות שנבראו בעולם.    
 
 נ.ב. שלא כפי שנהוג כמעט על ידי רוב הכותבים על טיולים לחו"ל בתקשורת, עבדכם הנאמן שילם מכיסו את הוצאות הטיול היקר (סה"כ, כולל הכל - 21 אלף שקל) היה שווה כל שקל.