אחד מהניסיונות היותר מוצלחים בעיני בשמירה על שפיות בימים טרופים, הוא כושר. אלא שאף פעם אין לי ממש זמן, וכשיש לי אני מתעצלת. אז כשהציעו במכון הכושר אימון אישי לעצלנים שאין להם הרבה זמן, מיד אמרתי כן. על אף שלמדתי זה מכבר שזמן פנוי הוא עניין של החלטה. וגם כשאין לכאורה פנאי, תמיד אפשר למצוא אותו עבור דברים חשובים באמת. 



התמדה באימוני כושר היא כאמור משהו לשאוף אליו מבחינתי. ואני מצליחה בכך, חודש כן וחודש לא. והחודש כמובן, שוב לא. החזרה המנטלית לשנות ה־90 כתיכוניסטית שמחליפה אוטובוסים כמו גרביים מחשש לפיגוע, השיבה לי את הדריכות ואת האינסטינקטים המהירים המאפשרים ריצה במצבי לחץ. הנה תמו להם ימי האוזניות ושלום חנוך בפול ווליום על האופניים. המחשבות על “זה הסתיו עם הענן" של אריק, הוחלפו בשמונים אחוזי לחות באוקטובר ובחשש תמידי מהאיש שעומד מאחורי ברמזור.  
 
ובכל זאת קבעתי עם המאמן האישי, בחור בן 25. האמת היא שלא הייתה לי מעולם חולשה לצעירים ממני, כך שידעתי שאני מכניסה אותו בכיס הקטן. “אני אסובב אותו על האצבע", חשבתי לעצמי. והוא כמו כל הצעירים שרואים את מבטי המסכן וחושבים שאני בגילם, יוותר לי על קפיצות ומשקולות ודברים שאין לי סבלנות אליהם. “אז את רוצה לעבוד על הרווח בין הירכיים?", הוא הביט עלי ומישש קצת את השריר, בדיוק בבוקר שבו המישוש הפך לחוקי. אני מודה שקפצתי לרגע, אחר כך לא ידעתי אם להיעלב או לא. 
 

האמת היא שיחסית לאישה ממוצעת אני מאוד מרוצה מעצמי. ליתר דיוק: מעולם לא הייתי מרוצה מעצמי, והנה לאחרונה נחתה עלי הבגרות הנינוחה הזאת שכולם מדברים עליה, זו שמתפשטת בתוכך כשאת מריחה את גיל 40 אי שם באופק (אבל היי, יש עוד זמן). זו שאומרת לך: הנה, הגיע זמנך להתחיל ליהנות באמת משיא נשיותך. אחר כך הוא ביקש ממני להסתובב כדי למדוד אחוזי שומן. שתקתי. חמש שניות של שתיקה ובהייה הדדית זה בעיניה של זו נדמו כנצח. או־קיי, אני אסתובב, מה כבר יכול לקרות. הוא ילד בן 25, ואני רוכבת כל יום על אופניים, הכל יהיה בסדר. “יופי", הוא מלמל, וזה היה מאוד מוזר, כי בדרך כלל גברים בני 25 לא ממלמלים, זה קורה להם בשלב הרבה מאוחר יותר. כשכתב דיאגנוזה רפואית ב"פתקים" של האייפון, שאלתי אם הוא עושה את זה גם לגברים, והוא ענה שכן. ושלעומת נשים, גברים לא כל כך משתפים פעולה ונעלבים הרבה יותר מהר.  
 
האימון היה נפלא, במיוחד ברגעים שבהם לא הייתי בהכרה. בין לבין הבחור בן ה־25 זרק משפטים מעצימים שכנראה למד בקורס להעצמה נשית בעזה: “גו צלוליטיס גו", “הבטן התחתונה קצת חלשה". שתקתי. “אני אוהב שאת נלחמת, את נינג'ה קטנה, מאמי", הוא נשמע לפתע כמו נער טינדר מצוי שבלע את יו הפנר. צחקתי הרבה, והנה עוד משהו מיתרונות הגיל. לו היה זה קורה לפני עשור, הייתי מראה לו מי זו הנינג'ה הקטנה ושופכת עליו בקבוק מים. יתרונות הגיל מביאים איתם גם חסרונות שמתגברים עם השנים, כמו למשל השלמה עם חוסר השלמות. שזו תכונה נפלאה לבני אדם אך תכונה קשה לאנשים פרפקציוניסטים כמוני שחייבים שכל דבר יהיה במקום. 
 
ואולי זה לא רק גיל, אלא שקיעתה של האנושות. ההבנה שהחיים כאן אף פעם לא יצליחו לייצב את עצמם כמו סירה על ים פלטה. אולי זו גם העובדה שבשבוע שעבר הבנתי שחלפו שלוש שנים מאז לכתו של מישהו שמאוד אהבתי, והזמן טס. זה כנראה הסתיו הזה עם הענן שבכל שנה בעונה הזאת יושב לי על הכתף ואומר “נו, זוזי כבר, תעשי", ואם יש מלחמה בחוץ והכל שברירי, הקול הזה מתגבר עוד יותר. 
 
אגב, מערכות היחסים המוצלחות ביותר שלי החלו תמיד בסתיו ובעתות מלחמה. זה אולי נורא לומר, אבל קורה משהו כשהפחדים הרגילים והמטופשים הופכים להיות גדולים וחסרי שליטה כמו במלחמה. משהו בסערות בחוץ מדרבן להניח בקלות יותר את ההתלבטויות הקטנות, ההרגלים שקשה לוותר עליהם והתסביכים האישיים בצד ולהתמסר טוטאלית.

קצת עצוב שאני ואולי לא רק אני, זקוקים לאפוקליפסה שדופקת על החלון כדי להצליח לשים את כל המעצורים בצד. באמת מטופשת ההיאחזות הזאת בתכנון פרפקציוניסטי של חיים. ובין מחשבה מתרוצצת לכאב שרירים, נכנסתי כהרגלי בפעם המאה לפייסבוק בסלולרי באותו היום, וראיתי שחברה כתבה שלהיות מופרע זה לאו דווקא מי שעושה מעשים מופרעים בחייו, אלא דווקא זה שמצליח לחיות נכון למרות כל ההפרעות. אני צריכה להשתדל יותר.