אני לא יודע איך הרגישו הרומאים כשהברברים כבשו את רומא ובזזו כל דבר שלא זז (מה שזז נשחט), אבל אני יודע מה מרגישים אזרחים רבים בישראל כשהימין הקיצוני כבש את הממשלה.
רומא נכבשה אי שם במאה הרביעית לספירת הנוצרים (בעולם הנאור של היום, פרט לספירת העומר יש גם תיארוך לידת ישו לצורך תיעוד ולימוד). אחרי הברברים באו ההונים, והחזירו לאחור את העיר שהעלתה את החברה האנושית מדרגה נוספת בניהול, פיתוח ואריגת קשרים חברתיים לתועלת הכלל הרומאי. למזלם של הרומאים והחברה האנושית, היו במזרח מרכזים פוליטיים ותרבותיים נוספים כמו אתונה, מצרים ובבל שהובילו את התרבות והחברה האנושית קדימה - ואפילו רסיס של ממלכת יהודה.
מה שאירע באמת בתקופת הברברים הוא עניין להיסטוריונים. על פי מקורות מצוינים (גוגל), הם בכלל היו בעלי מלאכה מעולים, אלא שאנחנו כאן בעניין הצורך לעשות שימוש בדימויי עבר כדי לשקף הלכי רוח עכשוויים. כמו ייאוש, למשל.
זה לא שרומא מחכה לי. על פי הקריטריונים של היום, הרומאים וכל השאר היו ממוקמים לא רחוק מהנאצים, אבל גם הומו סאפיינס היה התקדמות של ממש לעומת הניאנדרטלי. אני לא יודע מה חש הומו סאפיינס כשהוא מושלך לחבורת ניאנדרטאלים, אבל אני יודע לזהות תחושה דומה אצל המון ישראלים שחווים את ההשתוללות הברברית של הימין הקיצוני ברחובות הערים. נכון, הגינויים על אותה השתוללות מגיעים מקיר לקיר, אבל הם נעצרים כאשר צריך להצביע על מי שמוביל ומדרבן.
אני מניח שבעוד 20 שנה תופנה אליהם אצבע מאשימה אחת או שתיים, כפי שזה קורה היום, בציון 20 שנה לרצח רבין.
ראש עיריית כרמיאל עדי אלדר אמר בטקס לזכרו: "צריך תמיד לזכור שבאצבע שלחצה על ההדק היו הרבה אצבעות שנמצאות היום בשלטון של מדינת ישראל". מילא אלה בשלטון, עם הפוליטיקאים מתחשבנים בקלפי, אבל מה עם העדר ההולך בעקבותיהם? 55% מאנשי הציונות הדתית סבורים ש"יגאל עמיר לא רצח את רבין" (מכון "מסקר" בסקר בציבור הדתי־לאומי). 90% סבורים ש"רבין סיכן את המדינה"; 80% "בטוחים שמורשתו עוצבה לצורך פוליטי", וכמעט כל הנשאלים "בעד קציבת עונשו של עמיר", וכמובן (סקר אצבע) רובם ככולם מאמינים באלוהים ובבנט.
כשאתה רואה אחד מהם מצולם כשהוא מכה רב שמגיע לעזור לפלסטיני במסיק זיתים (עד כה לא נעצר), אתה מתחיל להבין שיש כאן אוכלוסייה גדלה והולכת של אנשים שחיים ביקום מקביל. מילא הם, אבל ישנם גם השוטים והציניקנים שחוברים אליהם. וכך הגענו עד קמפיין הייאוש שראשו ראש הממשלה, וסופו בזנב הדתי־לאומי המכשכש בגוף כולו. אגב, זהו ייאוש משותף. הימין טוען שהפלסטינים לא ישתנו, והשמאל טוען שהיהודים לא ישתנו.
חייל נכחד
אחד הבלמים בפני הייאוש הוא התקווה. התקווה היא אחת מדרכי המוצא המנטליות שאמורות לשכך את גלי החרדה והאלימות. האנשים שעומדים בראש המערכות הגדולות ואליהם נשואות העיניים בימים כאלה, אמורים לשדר ולנטוע תקווה ולא לזרוע ייאוש.
מילא נתניהו, הייאוש אצלו הוא תוכנית עבודה וכלי ביצוע, אבל כאשר הרמטכ"ל גדי איזנקוט אומר באנחת השלמה ליונית לוי (ערוץ 2, ראיון עם בכירי מערכת הביטחון במלאת 20 שנה לרצח רבין) "אני לא מאמין שבדור הזה ייפסק הטרור וגם הדור הבא ימשיך לעסוק בטרור", הוא פשוט לא מבין מנהיגות מהי. צה"ל הוא לא רק קבלן ביצוע של דמוקרטיה משתוללת, אלא גם העורף הביטחוני המוצק שמאפשר להביט קדימה בתקווה.
איזנקוט עצמו יודע לעשות ועושה שימוש בכוחו של צה"ל כדי להרגיע פוליטיקאים מתלהמים, כפי שגנץ ידע לכופף את הקבינט בצוק איתן. אלא שבאותו ראיון נתפס גנץ עצמו לרוח הייאוש ואמר "אנחנו לנצח נחיה עם חרבנו, גם אם לא על חרבנו".
במלאת 20 שנה לרצח רבין מובאת בזה, לידיעת הרמטכ"לים הבאים והולכים, מובאה מנאום הר הצופים שבה משרטט רבין, במדים, מיד אחרי מלחמת ששת הימים, את דמותו של צה"ל כפי שהוא רואה אותה: "אף על פי שמשימתו הראשונה במעלה של צה"ל היא המשימה הצבאית והביטחונית, נוטל הוא על עצמו שורה ארוכה של משימות המכוונות לענייני שלום; לא לחורבן כי אם לבניין ולהאדרת כוחה התרבותי והמוסרי של האומה. מפעלנו החינוכי ידוע לשבח ואף זכה להכרת האומה כולה בהעניקה לצה"ל את פרס ישראל לחינוך". וזה ממש לא ה"חינוך לשלום" שמספקת היום הרבנות הצבאית.
צה"ל של רבין עדיין מנהל בשטח קרב נגד הקוזקים של אלוהים, הפועלים בשטח בחסות הפוליטיקאים שלהם. אחד מאותם לוחמים לשלום הוא אלוף ניצן אלון, שמאמצי המתנחלים ותומכיהם לא צלחו להעיפו מצה"ל. לפני כשבועיים הוא העיד במשפט נגד שני תושבי יצהר שנחשדו בהסתה אלימה. אלון, לשעבר אלוף פיקוד המרכז, הוצג כעד מומחה לנושא האלימות היהודית בגדה והשפעתה על המצב הביטחוני באזור.
"יש זיקות והשפעה באירועים של אלימות של ישראלים, שמעוררת אלימות של פלסטינים. העיסוקים כרוכים זה בזה ואין מדובר בנושאים שונים (...) יש נסיבות רבות, להבנתי, לאלימות של פלסטינים, חלקה קשורה לעצם רצחנותם של הטרוריסטים, חלקה קשורה במניעים דתיים ולאומניים, ויש חלק מסוים, והוא לא העיקר, שקשור לפעילות נקמה בגין פעילות של ישראלים כלפי פלסטינים", אמר אלון ואפילו הבדיל בין אלימות צבאית לאלימות מתנחלים: "הפלסטינים מתייחסים באופן מובדל בין פעולות של חיילים לבין פעולות של מתנחלים, אך מבחינתם - זה כיבוש וזה כיבוש".
קצין במדים שמוציא מפיו את המילה "כיבוש" הוא חייל נכחד במקומותינו. בייחוד בימים שבהם הפוגרומצ'יקים שולטים ברחוב. ובממשלה. ובכנסת. ובתרבות. ובספורט. ובקניונים. ובהיסטוריה כמובן.
האלטרנטיבה השפויה
כשנתניהו משכתב את המופתי חאג' אל־אמין חוסייני כממציא הנאציזם הוא לא טועה. הוא מטעה ובכוונה תחילה. הרציונל הוא לחבר אסוציאטיבית את השואה, היטלר, המופתי, אבו מאזן והפלסטינים. התגובה הייתה בהתאם. אין דבר יותר גרוע לפירומן מתלהם מאשר גיחוך, וכשנתניהו זיהה את הבון טון הכללי הוא נמלט לתירוץ מגוחך לא פחות והשאיר את "ישראל היום" לנקות אחריו.
גם כאשר מהומות הר הבית יצאו מכלל שליטה ביצע נתניהו סלאלום פרסה ונסיגה. אני מציע לא להתלהב מכניעתו, ולזכור מה עלה בגורלם של אלה שבירכו אותו לרגל נאום שתי המדינות ושאר תעתועים. ההוכחה היחידה לרצינות כוונותיו היא אם יפטר את ציפי חוטובלי, סגנית שר החוץ (נתניהו), שאמרה השבוע (ערוץ הכנסת) שחייבים "להניף את דגל ישראל על הר הבית ולאפשר חופש פולחן לכולם". נתניהו לא יפטר אותה, כי הוא זקוק לה. הזויים גמורים כמו אלקין, לוין, אריאל ושות' הם תעודת הביטוח שלו.
לעומתם, הוא האלטרנטיבה השפויה. אם אני הולך, הוא אומר למנהיגי העולם, אלה יחזיקו אצבעות על ההדקים הגרעיניים ויאחזו במפתחות לשערי הכניסה בהר הבית. אני היחיד, כך טוען נתניהו, שעומד בינם לבין קטסטרופה.
לא נכון. את האיש הזה צריך להעיף. אותו ואת חבורת מלחכי פנכתו: החל בגלעד ארדן, שמונע החזרת גופות הטרוריסטים למשפחות ולקבורה, ויובל שטייניץ, שטוען כי אבו מאזן מסית כמו הנאצים, וכלה במהרסי בג"ץ - איילת שקד עד מוטי יוגב.