בתיכון התמכרתי לשיעורי היסטוריה. המורה שלי, שנראה כמו הכלאה בין שר האוצר משה כחלון לזמר רמי דנוך, נהג להתהלך כפוף חלקית ולהתפעל מרגעים היסטוריים מכוננים שלימד בהתלהבות מדבקת, תוך תקיפת תלמידים מנומנמים בשאלות מפתיעות.



מי מאיתנו שטעה או חלם זכה לשטיפה ועלבון סרקסטי מול כיתה צמאת דם. חוץ מהלהט למקצוע, היתרון עבורנו באיש היה נעוץ בעובדה שעינו השמאלית עבדה באופן חלקי. בקיצור הוא היה קצת עאוור, מה שאפשר לנהל מפעל העתקות פורה בזמן המבחנים. הציונים והמורה היו רק חלק מהסיבות שגרמו לי לאהוב את התחום. מה שכבש אותי סופית היתה התפיסה שהוא הנחיל לנו, על פיה האבולוציה האנושית ברורה ותחומה כמעט באופן מתימטי. 



עלייתם ונפילתם של תרבויות קורית, כך הסביר, באופן חד וכמעט מיידי. בשיעורים שלו עלו אימפריות ונעלמו צ’יק צ’אק. מעצמות אדירות צמחו וקרסו בטבלאות מודפסות, בקרב אחד עקוב מדם, שבסיומו הגיע מצעד מפואר של צבא כובש ברחובות בירה מובסת. 
 

כשבגרתי ביליתי תקופה ארוכה בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, ונוכחתי לדעת, שהיו מקרים בהם הדברים התנהלו על פי תרחישים אחרים. למשל כאלה שבמהלכם ישויות יציבות, עם מנהיגים בטוחים שהצהירו על קיום נצחי, קרסו דווקא באיטיות - נגיסה אחר נגיסה - עד שלא נשאר מהן כלום. שחיתות, בילבול, ניהול מחורבן ושינאה פוררו מעצמות כבירות ושלחו עמים לגלות ולכלייה. 
 
בימים אלה אני מוצא את עצמי תוהה האם גם אנחנו נמצאים בדרך לשם. לעתים נדמה לי שזה הכיוון. ברשותכם, עשו אתי תרגיל. עיצרו לרגע את שיגרת חייכם ושימו לב לדברים הקטנים שמתרחשים בסביבתכם, אותם דברים שמייצרים את איכות החיים, ואולי מרמזים על הכיוון שבו אנחנו הולכים. 
 
הנה הרשימה שלי: המדרכה ליד הבית עקומה ומוזנחת. היא נשברה מרוורס של משאית זבל לפני כמה חודשים. אף אחד לא מתקן את זה. לא משנה כמה פונים לעירייה לרשויות, נאדה. אין זמן, כסף ומענה. לא קיבלתי שכר כמעט ממחצית מהגופים שאני עובד עבורם. החשבוניות ששלחתי לא הגיעה אליהם בדואר.
גרפיטי שחור מטנף את הקירות בכל מקום. לא מנקים. השבוע הבן של השכנים חטף מכות מעבריינים צעירים כי ניסה להתחיל עם הגברת הלא נכונה. ניפחו לו את הפנים ושברו לו צלעות. המשטרה מתקשה לטפל. כל השוטרים עסוקים בענייני ביטחון שוטף. בסופר האוכל נפקד, המדפים ריקים והירקות עולים כמו וילה בקיסריה. בסערה הראשונה של החורף החשמל פסק. הדובר, שנשלח למלא תפקיד ייצוגי של שק חבטות תקשורתי, יצחק בסוף על כולנו. לא ייקרה כלום לג’וב ולבוסים שלו ובסוף תהיה לו אחלה פנסיה. קראתי שיש פערים בחינוך והילדים שלנו הופכים למטומטמים יותר. זה כמובן שונה אם אתם חלק מחונטת השלטון. יש עכברים בבתי החולים. השלוליות מציפות את הרחוב והאוטובוס לא מגיע כבר שעות.
 
והשנאה, אוי השנאה. השמאלנים שונאים את הימניים. הימניים מתעבים את התקשורת. התקשורת סופגת גידופים מהצופים. הצופים מכים ערבים. הערבים משיבים בדם, באש, נפדה את אל אקצה ובתגובה חוטפים לינצ’ים ודוקרים בקצב תעשייתי. אחרי ביקור בשער שכם בירושלים התייאשתי סופית, כשהאנשים שפגשתי איחלו לי שאיחנק מציקלון בי. זו לא מטפורה. זה מה שהם אמרו.  
 
כדי להבין אם הגיע הזמן למכור הכול ולעבור לאוסטרליה, הלכתי בשבת לבקר את סבתא שלי, שבקרוב תחגוג תשעים. סבתא גדלה בירושלים והתחתנה בגיל 19 עם סבא ז”ל, שגדל בחברון וראה דרך החלון ממקום מחבואו, איך בנדיטים ערבים מענים ורוצחים יהודים באותן פרעות מפורסמות לפני קום המדינה. סבתא לא עודדה אותי ודרשה שאקבל את המציאות ואפסיק להתבכיין. היא זוכרת את התקופה שלפני קום המדינה. אז חיו ושרדו. בלי עצמאות ובלי איכות חיים. אנשים לא ציפו להרבה, הסבירה לי. 
 
אנחנו רוצים ליהנות מהזמן שלנו, אבל אולי הגיע הזמן להודות, שתור הזהב שהכרנו כנראה נגמר, ושהולך להיות יותר קשה, בעיקר בחיי היום יום. 
ההתפוררות הסופית נראית לי בלתי נמנעת. עבור פסימיסט שכמוני, התקווה היחידה היא שזה ייקרה לאט.