כל האמת: ליאור דיין מספר כיצד למד תמיד לעמוד על דעתו

באותו הזמן, כשהומלץ לי להתנהל כך, זה נראה לי הגיוני. גם ככה אני לא כזה בן אדם פוליטי, הרי אני חייב להודות שמה שקורה במדינה הרבה פחות מעניין אותי ממה שקורה איתי. ככה זה אצלנו בקרב בני דור ה־Y, אנחנו עסוקים בעיקר בעצמנו, בנעשה בעולמנו הפרטי. וכך אגב, יוצא שאנחנו משאירים את הזירה ליחידים מדור ה־Y שסעיף הריכוז העצמי לא חל עליהם והם דווקא כן מעורבים בנעשה במדינה ברמה הלאומית - אלה בני הציונות הדתית על כל פלגיהם (כולל המטורללים). 
 

בזמן שהחילוניות הישראלית הצעירה נמצאת על הבר ב"אלנבי 40" עם וודקה רד בול ביד אחת ומקל סלפי ביד השנייה, הציונות הדתית הצעירה נמצאת במכינה קדם-צבאית, עם ספר תנ"ך ביד אחת ו־M16 ביד השנייה. בזמן שהחילוניות הצעירה עובדת על שרירי הדאווין, הציונות הדתית החדשה עובדת על שרירי הגוף ועל שרירי הנפש. שיט, הנה כבר אמרתי משהו שלא הייתי צריך להגיד. אולי מישהו יכול לפרש את זה כאילו אני מביע ביקורת על החילונים הצעירים בישראל או אולי על המיליטריזם של הדתיים הצעירים בישראל, וביקורת זה לא טוב. 
 

“זה לא זמן טוב לביקורת", אמר לי אחד מהקרובים. ואני שאלתי אותו אם זה נראה לו נורמלי שאנחנו חיים במקום שבו הביקורת יוצאת מדי פעם לפסקי זמן.

בתגובה הוא אמר לי בלחש “שמע, בסוף לכולנו יש משפחה לפרנס". 
 

אותו קרוב נמצא כמוני בתקשורת ובדיוק כמוני ראה מה קרה למי שהעז להגיד משהו שהשתמע כביקורת בזמן לא נכון, בעת פסק זמן - הוא ראה את הקללות הנמרצות שחטפה שירה גפן, הוא ראה איך אורנה בנאי מאבדת קמפיין בלייב, הוא ראה איך אחינועם ניני מקבלת איומים על חייה, ואם נעשה זום אאוט ונלך אפילו יותר רחוק, נגלה שזה לא ממש עניין של ימין או של שמאל אלא של חשיבה מחוץ לקונצנזוס. 
 

הרי בואו ניזכר בימי המחאה החברתית. זוכרים את מרגלית צנעני שהעזה להגיד את שעל לבה בימי המחאה וחטפה על זה? אני זוכר שכבר אז, בימים ההם, אחד מחברי המפורסמים הסביר לי שאלה ימים קשים, ושהוא מעדיף לא להתראיין, שלא במקרה ייפלט לו מה הוא חושב על המחאה החברתית. מפחיד להיות אמן בימים כאלה, אמר לי, יש כעס מטורף של אנשים שמשתולל ברחוב.
 

אבל מתברר שזה לא רק אמנים, זה מתפשט לכל כיוון, לכל מקום. 
 

לא מזמן קיבלתי מייל מקוראת צעירה של הטור, בת 16 מדרום הארץ, שסיפרה לי שלפני כמה ימים גילתה לחברותיה את הסוד הגדול שהסתירה מהן כבר הרבה זמן - שהיא לא ימנית ושהיא לא מאמינה בקונספט של “מוות לערבים". בתגובה החברות שלה הודיעו לה שהיא מנודה מהחבורה ושהיא לא רשאית להסתובב איתן יותר. היא שאלה אותי במייל אם כדאי שתגיד להן שהיא מצטערת על מה שאמרה, ושהיא לא באמת מאמינה בזה ופשוט תשתוק מעתה ואילך. 
 

“מה פתאום, אל תשתקי", כתבתי לה בתגובה, "חברות אמיתית לא מותנית בהשקפה פוליטית. לי יש חברים טובים מאוד שהם ימנים מאוד, כלומר ההפך הגמור ממני. חברות אמיתית מתעלה על השקפות ועל תפיסות פוליטיות. אם מישהו לא רוצה להיות חבר שלך בגלל דבר כזה, אז הוא בהחלט לא ראוי להיות חבר שלך".
 

ואם חשבתי שזה מקרה חריג, המציאות הכתה בי לפני כמה ימים כשנדהמתי לראות מקרה דומה להפליא באתר השאלות הפופולרי לבני נוער “askpeople". מישהי בשם שירלי, בת 14, העלתה באתר שאלה. “אתמול התפתח דיון בכיתה ודיברנו על המצב הביטחוני בארץ", היא כתבה. "המון ילדים אמרו שמגיע לערבים למות בגלל שהם עושים פיגועים. אני היחידה שאמרתי שזה לא צודק שהורגים אותם סתם ככה, וגם אם הם עשו פיגועים אפשר להשתלט עליהם ולעצור אותם בלי להרוג אותם. כולם התחילו לצעוק עלי ולקרוא לי מחבלת ואוהבת ערבים. היום, כשבאתי לכיתה, גיליתי מחברה שלי שכולם עושים עלי חרם בגלל מה שאמרתי. ואפילו בשעות האחרונות התחילו להפיץ תמונות שלי בוואטסאפ בתור מחבלת!! אני לא יודעת מה לעשות!! ניסיתי לדבר עם המורה אבל היא גם אמרה לי שלדעתה קצת הגזמתי ואולי כדאי לבקש מהכיתה סליחה. אני לא יודעת מה לעשות!!! לבקש מהם סליחה?? להגיד להם שטעיתי? אבל זה לא באמת מה שאני חושבת!".
 

בין המגיבים הייתה יועצת חינוכית שיעצה לה לבקש סליחה מהכיתה. היא גם הוסיפה וכתבה שזה לא לעניין לחשוב ככה ושעדיף שתתמקד בלנסות להבין את המצב ולא בלנסות להתחכם.

תכננתי להקשיב לעצות שניתנו לי על ידי מקורבי וכבר עברתי למצב “לייט". הרצתי בראש תשובות גנריות לשאלות על המצב. אלא שברגע שהתיישבתי מול המראיינת של “מקור ראשון", נזכרתי איך כשהייתי ילד וההורים המאמצים שלי הסבירו לי ש"העדר" ו"הזרם" יכולים להיות דבר מאוד מסוכן, ושעלי תמיד להיות נאמן לעצמי ולהגיד את דעתי בלי לפחד. בנוסף, נזכרתי במה שאמר לי אבי בגיל 17 כשסיפרתי לו שאני הולך בפעם הראשונה להתראיין בטלוויזיה. “אל תפחד להיות חוצפן", הוא אמר לי.
 

המשפט הזה הדהד לי בראש והחלטתי לנטוש את הגרסה המזויפת שאיתה הגעתי לראיון. אני הולך עם האמת שלי, גם אם היא עלולה לסבך אותי. ומהי האמת שלי? כשאני רואה את הסרטונים המזוויעים של הלינצ׳ים, אני שואל את עצמי איך יכול להיות שהידרדרנו לרמה של דאע"ש והפכנו למפיצי סרטוני סנאף. אני שואל את עצמי איך עם שמחזיק בקולקציית פרסי נובל שאין לאף עם אחר, עם שהשורשים שלו זה הספר הגדול בכל הזמנים - התנ"ך, הפך לעם שבו מעיפים ספסלים על אנשים גוססים. האמת היא שאני חושב שאם יש אנשים בעם שלנו שקוראים להרוג אנשים אחרים בעם בגלל הדעות שלהם (למשל אלה הקוראים בגלוי להרוג שמאלנים או את נשיא המדינה), זה אומר שמשהו מאוד רקוב פה. 
 

האמת היא שאני - קחו נשימה עמוקה - מאמין במילה “שלום". אני מאמין במילה הזו גם אם היא תתחיל במילה “הסכם" או “הסדר" או “מתווה". האמת היא שאני לא שונא ערבים, ויותר מזה, לסבתי יש חברה בשם ריימונדה טוויל, פעילה חברתית פלסטינית ידועה מאוד וחמותו של יאסר ערפאת, ואני מתכתב איתה במייל על בסיס קבוע ומחשיב אותה לחברה שלי. אני אפילו יכול להבין אותה ואת המאבק הלאומי הפלסטיני שהיא נאמנה לו (בנוסף, במקרה שלה, אי אפשר לטעון שהמאבק שלה הוא דתי, כי היא בכלל נוצרייה). 
 

האמת היא שאני לגמרי יכול להבין את התסכול הלאומי של הפלסטינים. אני חושב שדווקא אנחנו כעם שלא מזמן קיבל עצמאות טריטוריאלית אחרי שנלחם עליה במשך הרבה זמן, אמורים להבין מאיפה מגיעות העמדות שלהם.
 

האמת היא שאני חושב שכל עוד לא נגיע להסדר מדיני, הכלכלה תמשיך לקרטע והעוני ימשיך להתפשט בחברה שלנו כמגיפה. האמת היא שאני חושב שלרבים בשלטון, משני הצדדים, יש אינטרס שהסכסוך יימשך. 

יודע להתנצל
 

האמת היא שאני אוהב את כל חלקי העם שלנו, גם את אלה שדעתם רחוקה משלי שנות אור. הנה, תראו את המציאות. המציאות היא שאני מוכן שהסדרה שלי תשודר בערוץ 20 שהוא ערוץ הדגל של הימין הארץ ישראלי (והייתה לי אפשרות שהיא תשודר בערוץ אחר). אני אוהב להיות בערוץ הזה ולהקשיב לאנשים שהם שונים ממני ולנסות להבין אותם, את המקום שממנו הם באים. אני אוהב לנהל דו־שיח עם אנשים שחולקים עלי, לא עם מי שמסכימים איתי. והאמת היא שאני יודע להתנצל כשאני אומר דברים לא נכונים - שזה דבר שקורה מדי פעם. 

וזה בדיוק המקום להגיד שקיבלתי הרבה מיילים על הטור האחרון בעניין הריטלין. אחרי שקראתי אותם הבנתי שטעיתי ויצאתי בהצהרות שהן פשוט לא נכונות (הן אולי נכונות במקרה שלי, אבל אני לא יכול להחיל אותן על כל ילדי ישראל הנוטלים ריטלין), ולכן ביקשתי שהטור הזה לא יעלה לאתר האינטרנט של "מעריב", כי הבנתי שהוא טור מטעה. והנה אני מבקש סליחה כעת על הדברים הלא אחראיים שכתבתי בטור הקודם.
 

נמשיך עם האמת. האמת היא שאני מכבד אנשים אמיצים שאומרים את דעתם ולא משנה מה הם אומרים ואם אני מסכים איתם או שלא. האמת שאני לא רוצה להשלות את הילד שלי ולהגיד לו שכשהוא יגדל לא יהיה כבר צבא, אבל אני גם לא רוצה להשלות אותו ולהגיד לו שכשהוא יגדל עדיין תהיה פה דמוקרטיה. 

מה אני כן מתכנן להגיד לו? שאומץ הוא התכונה הכי אצילית בטבע. שפלורליזם הוא מצרך חובה בכל חברה. שתמיד יקשיב לשונה ממנו ושלא יבטל את מה שהוא אומר רק כי הוא שונה ממנו. שבכל מחיר ישמור על החשיבה העצמאית שלו. ושלא יפחד להיות חוצפן.
 

“טוב, אז יאללה, בואי נתחיל בראיון", אמרתי לכתבת של “מקור ראשון" ולגמתי מכוס המים, “יש לנו הרבה על מה לדבר, לא?".