במותן ציוו לנו את השיחה: לאן נעלמו עונות השנה המוכרות?

להבדיל, ביוני 1942 נרשם השרב הכבד ביותר במאה ה־20 עם למעלה מ־50 מעלות צלסיוס בעמק הירדן. בעורפו נשף שרב שהגיע בשנת 2010 עם 49 מעלות בבקעה.
 

שלגים כבדים, סופות גשמים חזקות, שיטפונות קטלניים, בצורות, גלי חום, סופות חול ואבק תמיד היו פה. בשירות המטאורולוגי קוראים לזה "אירועי קיצון משמעותיים", אצלנו קוראים לזה "נושא שיחה מבאס פחות מהמצב הביטחוני/ החינוכי/ המוסרי/ החברתי/ הכלכלי" ו"פוטנציאל להרחבת הפלייליסט בתחנות הרדיו". כי מה אם לא ארבעה עלים שנשרו יגרום לעורכים המוזיקלים לשלוף את אריק לביא עם "שיר סתיו" ואת אריק איינשטיין עם "רוח סתיו", ומה אם לא הגשם המטורלל שירד פה יביא להשמעות חוזרות של "גשם אחרון", "גשם", "גשם בעתו" ו"גשם בוא"? 
 

האמת חייבת להיאמר: חורף וקיץ תמיד היו פה. לעומתם, הסתיו והאביב הם בעיקר המצאה של משוררים, של סופרים ושל מעצבי אופנה. המשוררים נשענים בחלקם על מסורות אירופיות קדומות של תיאורי השלכת, ורשתות האופנה, כדי למכור את הקולקציה הבאה שלהם, נעזרות באפקטים כמו מזגן בטמפרטורה של חמש מעלות בקניונים בתחילת ספטמבר כשהסתיו, או מה שזה לא יהיה, מבושש לבוא. 
 

בינתיים, החדשות האחרונות הן סופת האבק. חסל סדר תיאורים לקוניים כמו "גשם מקומי" או "גשם כבד". היום כל ילד יודע לספר על "אובך כבד", "גשם בוצי" ו"עכירות". עונות השנה בחלוקה שאנחנו כל כך אוהבים מתו כבר מזמן, אבל הודות ללכתן, סוף־סוף נמצא נושא שיחה משותף לכולנו. בלי ימין ושמאל, בלי אירועים ביטחוניים, ובלי שחיתות. כי כשמגיע גל גדול של אבק, הוא מגיע אל כולם.