למחנה השמאל, שכבר יודע שהמשחק שהוא קרא לו פעם “שטחים תמורת שלום” שבק חיים, יש עכשיו “משחק חדש”; שרידי המחנה הזה עוד לא יודעים איך משחקים בו או איזה שם לתת לו, אבל הם כבר נותנים בו סימנים. “לבעוט במירי רגב” הם קוראים לחבריהם - והמגישים למיניהם בתחנות הרדיו או בערוצי הטלוויזיה, שחלקם לא שירת בצבא, או התגייס רק כדי לצאת ידי חובה ולתקופה קצרצרה, כבר עושים זאת בחדווה.
מירי רגב הפכה למעין “ילדת כאפות”. כל אמירה שלה הופכת מיד לקרש קפיצה לקשקשני השמאל; כמו גם כל יוזמה שלה לפגוע במעוזי השמאל, שהמחזיקים בהם התרגלו לשלוט בסדר היום הציבורי מאז ומתמיד. הכסף הוא של הציבור, אבל לאף אחד אין זכות לומר ל”תרנגולים” האלה כיצד מותר לעשות בו שימוש. חופש הביטוי, הם קוראים לכך, אבל אין בדרכי התנהלותם דבר המכבד את חופש הביטוי של האחר.
קחו לדוגמה את המבצר היפואי שנקרא גלי צה”ל על שני ערוציו, שנכבש לפני הרבה שנים בידי גרורותיו של מחנה המלא בגרפומנים פוחזים. התחנה מכונה תחנה צבאית והכסף המממן אותה מגיע מתקציב הביטחון, אבל הפיקוח עליה, על תכניה ועל מגישיה שואף לאפס. במשך עשרות שנים עשו בה נציגיו של המחנה ההולך ונעלם מאחורי פרגודי הקלפי כבתוך שלהם; איש לא העז להתעסק עמם. בכל פרק זמן קצוב מונה “מפקד לגלי צה”ל”, עיתונאי מוכר, בדרך כלל, אולם אף פעם לא הציע נבחר ציבור כלשהו לבחון כיצד מתמנים “המפקדים” הללו או כיצד נבחנים התכנים של “הרשות המעופפת” הזאת שנמצאת, כביכול, תחת אחריותו של שר הביטחון.
גידולי פרא רבים מאוד צמחו במסגרת התחנה הצבאית ורבים מאוד מהם התפשטו לעבר ערוצי תקשורת אחרים. הכסף של כולנו זורם באין מפריע, והתחנות הצבאיות פטורות מריצה אחרי מפרסמים או מהקשבה לרחשי הלב של הציבור הרחב.
אינני רוצה להיכנס לשמות ספציפיים, אבל כולם יודעים שיש מגישים בתחנות הללו שמנצלים את כוחם התקשורתי, הנובע מן הישיבה מול מיקרופון פתוח, כדי לטפטף רעל שמאלני לאוזני מאזיניהם. הם מראיינים בנחת את אלה שדעתם נוחה להם או נעימה לאוזניהם, ואת מי שהם לא אוהבים הם קוטעים בברוטליות תוך שהם משמיעים הערות נבזיות.
עכשיו זה הזמן לחזור ל”ילדת הכאפות” שבה אוהבים להתעלל נציגי המחנה שכבר מזמן אינו רלוונטי למה שמתרחש במקומותינו. היא נולדה בקריית גת להורים שאינם משתייכים לאליטה השמאלנית. זאת שאין בה מאומה; רק שנאה לכל מה שמירי רגב, ובוחריה, מייצגים. העובדה שהיא התקדמה כל הדרך עד לדרגה של תת־אלוף לא עומדת, בעיניהם, לזכותה. רבים מאלה שמנסים לבזותה אפילו לא יודעים כיצד נראית מקרוב דרגה כזאת. כל מה שנשקל לחובתה היא העובדה שהיא מבקשת לשנות במשהו את “רשימת ההשמעות” בתחנות הצבאיות כחלק מן המערכה שלה ליתן לעולם התרבות שלנו גוון קצת יותר פלורליסטי; כזה שישקף, במקצת, גם את דעתם של המוני המצביעים ביום הבחירות.
זרם ניבולי הפה בכל הרשתות לא היה מבייש גם תחנות שידור בצפון קוריאה. כל המלהגים הקבועים יצאו מן החורים לשם מאבק של הישרדות. איש לא ישכנע אותם שיש לדרג הנבחר זכות לכרסם ב”זכויותיהם”.
אז הנה זה קורה.