העיסוק הרציני והראוי בפרשת ראש מערך ההסברה הלאומי המיועד, ד"ר רן ברץ, סיפק גם כמה קטעים שקשה להכריע אם הם יותר טרגיים או יותר קומיים. את המקום הראשון במקצה הזה קטף בלי מתחרים הכתב הפוליטי של גלי צה"ל, עידו בנבג'י, שבלהטו לנסות למצוא לעצמו חתיכת ציטוט בלעדי של ברץ, חשף ב"פרסום ראשון" – לא פחות ולא יותר – שהאיש כתב לפני 11 שנה ש"הלוואי ותימצא הדרך לבניית בית המקדש השלישי". מסוג הפרסומים שלא ברור על מי הם מעידים יותר, על בורותו של הכתב או על נמיכות קומתה של התחנה שלו, שלא היה בה מישהו שיספר לו ולעורכיו שעל בית המקדש השלישי הזה חולמים ומתפללים דורות של יהודים, סתם יהודים, שאף לא אחד מהם היה מועמד לתפקיד ראש מערך ההסברה הלאומי.
המקום השני במצעד שמור לאנשי ש"ס, ובראשם לאריה דרעי. הש"סניקים, מתברר, נעלבו מאוד מהדברים שכתב עליהם ברץ בעבר בפייסבוק. ברץ ביקר את מפעלותיו של הרב עובדיה יוסף, וגם אמר מה הוא חושב על אריה דרעי: "שמאלן, תחמן, חסר אחריות, ערמומי, עבריין מורשע" ועוד. בש"ס הסיקו ש”דבריו מוכיחים באופן נחרץ את חוסר שיקול דעתו”. ואתה קורא ולא יודע אם לצחוק או לבכות, כשאתה נזכר שמחצית מהפעמים שהש"סניקים עדיני הנפש והלשון הללו עלו במהלך השנים לשידור הייתה כדי להסביר למה התכוון מורם ורבם כשהוא קילל אחד או ניבל את פיו על אחר.
אבל אחרי כל זה, ואחרי ההיעלבות המובנת של האמריקאים, כדאי שהפרשה הזאת תיקח את כולנו לדיון שיכריע פעם אחת ולתמיד, לכאן או לכאן, מה הן עבורנו הרשתות החברתיות ואיך צריך להתייחס למה שנכתב בהן. כי עד עכשיו נראה שההתייחסות שלנו נבעה בעיקר מזהותו של הכותב ומזהותם של הנפגעים.
זוכרים את הסטטוס שחיברה חברה של אשתו של רוני אלשיך, סטטוס שהגברת אלשיך שיתפה, והוא הביא את כולנו לדון בשאלה מה זה אומר על מועמדותו של בעלה למפכ"ל? אבל זה עוד כלום.
כשיועצת התקשורת של שרת המשפטים איילת שקד כתבה משהו על פסטיבל רבין (לא על האיש עצמו) התקשורת געשה, עיתון חשוב ראה לנכון לשדרג אותה לעמודו הראשון, והשרה נאלצה להסביר ולהבהיר. מנגד, כשיועצת התקשורת של השרה הקודמת, ציפי לבני, השתמשה ברשת החברתית כדי להביע עמדות פוליטיות, כדי להכתיר ב"אפרטהייד" מהלך של שר הביטחון בוגי יעלון, או כדי לכנות "גניבה" החלטה של משרד האוצר על תקציב להתנחלויות, זה עבר בשלום. ממש כמו הסטטוס של עוזרו של יעקב פרי, אז שר המדע, שכינה בפייסבוק את ח"כ אורית סטרוק "מכשפה משיחית", טקסט שלמיטב זיכרוני לא ממש הרעיד את האדמה העיתונאית והפוליטית.
אבל עזבו את זה. היכנסו לחשבונות הטוויטר של עיתונאי ישראל, ותגלו אוסף טינופת שלא יתואר על הפוליטיקאים שכולנו מסקרים. לא ביקורת, לא דיון ענייני, אלא לכלוך ובוז. נכון, עיתונאי איננו פקיד ציבור. ובכל זאת, אם מישהו מהעיתונאים היה מרשה לעצמו להגיד מול המצלמה 10% ממה שהוא מרשה לעצמו לכתוב ברשת, הייתי חושב שאולי לא צריך להיות הבדל בין שתי המדיות. אבל מהרגע שעיתונאים עושים את ההפרדה בין מה שהם מרשים לעצמם להגיד על המסך לבין מה שהם מוכנים ללכלך בטוויטר, הם מגלים את דעתם, שגם הם רואים ברשת החברתית מרחב פרטי. הכתב הפוליטי של גלי צה"ל יודע היטב שאם הוא ילעג בשידור לבנימין נתניהו כפי שהוא עושה בחשבון הטוויטר שלו, הוא יעוף לכל הרוחות. אז ברשת החברתית הוא מרשה לעצמו להתבטא ככל העולה על רוחו, ובשידור הוא יוצא נגד רן ברץ שעושה את זה. הוא, ממש כמו הרבה עיתונאים אחרים.
מה נכון? זו סוגיה סבוכה, ששווה דיון רציני. אבל אי אפשר לנהל את הדיון הזה בצביעות. עיתונאים לא יכולים למתוח ביקורת על מי שמתייחס אל דף הפייסבוק שלו כמו שהם מתייחסים לשלהם.