עזיבתם של ענקים את העולם תמיד מעציבה, אבל אם לא הייתה קרבה משפחתית או בקיאות גדולה מדי בהיסטוריה, ההשפעה בדרך כלל מסתכמת בכמה דקות ברוטו של צפייה בסיקור התקשורתי ובהמשך שגרת היום. פעם בכמה עזיבות כאלה יש הרגשה של אירוע היסטורי משמעותי יותר, לפחות בחוויה האישית. כזו הייתה עבורי הליכתו לפני שבוע של הנשיא החמישי יצחק נבון.
כבר כמה חודשים אני מסתובבת במסדרונותיהם של בתי חולים באזור המרכז, ואני מרגישה שאני מפספסת. תמיד חשבתי שאני בן אדם שקל לדבר איתו ולספר לו דברים, עד שנתקלתי בחומה: חומת השפה. כל הזמן מדברים על פערי תרבות, אבל אלה נראים לי שוליים לחלוטין כשאפשר להשתמש במילים, אפילו בסיסיות, בצירוף כמה תנועות ידיים שמצליחות לשבור בדרך כלל את הקרח טוב יותר מכל אמצעי תקשורת אחר.
יצחק נבון בחלוק לבן היה מצליח להרגיע ילד ערבי כאוב שהגיע למיון אם רק היה פותח את הפה ואומר לו בשפת אמו, עם מבטא או בלעדיו, שמישהו דואג לו. אני לא יכולה לעשות את זה. יצחק נבון היה נכנס לחדר ההרצאות ומרגיש בנוח להצטרף לשיחה של חצי מהסטודנטים שאיתי בקבוצה. הם לא היו נדרשים להחליף את השפה אם היה מצטרף, הבדיחה לא הייתה משנה משמעות בתרגום, והוא לא היה מרגיש מגוחך כששישה אנשים היו שוברים את השיניים רק כדי שהוא יבין על מה מדברים. אנסאף, שלומדת איתי, ניסתה ללמד אותי מילה ביום במהלך הסבב האחרון שלנו ביחד. זה נגמר במילה אחת שגם אותה הצלחתי לעוות. אולי אני אבודה, אבל אני מרגישה שאני חייבת להמשיך לנסות.
יצחק נבון השתמש בקלף המנצח שיכול לגשר על 80% מהבעיות התרבותיות שלנו רק בזכות העובדה שידע לחבר משפטים בשפה של מי שנמצא מולו במצרים, לדוגמה. אני לא יצחק נבון. אני בטיפשותי בחרתי בתיכון ללמוד צרפתית. מכיוון שאני לא גרה באילת, ואינני נמנית עם הסגל הדיפלומטי של משרד החוץ (עדיין), לא תרגלתי אפילו קצת את שפת הצפרדעים, מלבד ״Comment ca va״ עם דניאל בן סימון בחילופי הכיפים שלנו כשתוכנית הבוקר שלי מסתיימת ושלו מתחילה. מדי פעם הוא מנסה אותי עם משפט מורכב יותר, ואני מחייכת כאילו הבנתי כל מילה. נראה לי שהוא עלה עלי.
שמעתי שעכשיו מנסים להעביר באופן רשמי חוק שיחייב לימודי ערבית בבתי הספר. שהחיינו וקיימנו והגיענו ליום הזה! איך זה לא קרה קודם? אולי משום שמאז יצחק נבון לא היו כאן מנהיגים שהבינו מה באמת יכול לשנות סדרי עולם במזרח התיכון. ליברמן טען בזמנו שרק הוא מדבר ערבית, אבל איך לומר... לא הייתי רוכשת אצלו כרטיסייה לשיעורים פרטיים. חלק מהמנהיגים שלנו מתקשים בחיבור משפטים הגיוניים בעברית, אבל זו כבר בעיה אחרת, עמוקה וקשה מכדי לפרוש אותה עכשיו. כבודה של הצרפתית במקומה מונח אבל אין בן אדם אחד עם מוח במדינה שלא מבין למה כולנו, כל מי שחשוב לו ממה שקורה כאן ורוצה לחיות כאן ולגדל את ילדיו כאן, צריכים לדעת ערבית מדוברת.
כשסוף־סוף נרשם מעט שקט מבחינה ביטחונית, אנחנו מתפנים להילחם בינינו על התרבות - את מי מדירים, ממי מתעלמים, את מי דוחקים בכוח החוצה והכבוד של מי נפגע, מה נחשב מזרחי ולמה לא משמיעים יותר ג׳אז, איפה הייצוג הבולגרי ומה עם הפריפריה? אנחנו כל כך מפחדים מערבית בגלל ההקשרים שנוצרים לנו מצפייה בחדשות, שאנחנו לא מבינים בכלל מה אנחנו מפספסים ולא מבינים כמה חשוב לדבר או לכל הפחות להבין את השפה. ולא, אני לא מדברת על ״ג׳יב אל הווייה״ או על צירופים צבאיים אחרים.
בדרום ארצות הברית כבר הבינו מזמן שבלי ספרדית, מערכת החינוך לא יכולה להיות שלמה. אני כמובן לא משווה את התנאים הגיאופוליטיים של ישראל לאלו של ניו מקסיקו, אבל המהות היא אותה מהות.
כולם דיברו השבוע על הדרך שבה הצליח יצחק נבון להמם את העולם הערבי כשנאם בערבית הקולחת שלו. אף אחד לא ראה את זה מגיע, וכשזה כבר קרה הוא זכה לכבוד שבגין הזיע קשות בשבילו כדי להשיג במצרים ועדיין לא זכה לו. זה לא עניין של דעות פוליטיות, זה לא עניין של כניעה, זה כבוד בסיסי, הבנה של השטח וכרטיס זהב לדעת הקהל של ציבור עצום שמקיף אותנו.
יודעים מה, לא צריך ערבית קולחת. אל תקראו צ׳כוב בערבית, נוותר על זה, דעו לנהל שיחה, הרי כבר סיכמנו שלא כולנו יצחק נבון. עוזי ברעם ספד השבוע לנבון ואמר, אגב המאבק שלו על הנהגת המפלגה מול פרס ורבין, שהמפלגות השונות בוחרות מנהיג לפי ההיתכנות שלו לנצח ולא לפי מה שנדרש ממנהיג אמיתי. אולי זו צריכה להיות דרישה מקדימה מראשי מפלגות שמבקשים להוביל את המדינה כולה - לדעת לנהל שיחה סופר־בסיסית, אפילו אם רק על מזג האוויר ועל טעם הקפה שהוגש, בערבית. ועוד לא התחלתי לדבר על רוסית.