לפני שבוע, כשהתרחש פיגוע הטרור הרצחני בפריז, העולם החליט שכבר המון זמן הוא לא הפגין סולידריות עם מדינה או עם חבל ארץ כלשהו והחליט להתאחד ולהעניק את רחמיו ואת הזדהותו לצרפת. יש משהו במדינה הזו שאין במדינות אחרות. היא כמו הילד הזה בכיתה שמרביצים לו, וכשהמורה מבררת הוא זה שמבקש את הסליחה. צבאה של צרפת הוא לא צבא חזק. בכמה מלחמות היא זו שהניפה את הדגל הלבן והתכופפה, אפילו ללא מאמץ רב מצד המדינה התוקפת.

ברגע שהעולם שמע על דבר הפיגוע, הוא עצר את בילויי סוף השבוע הנהנתניים שלו, הרכין את ראשו והתאבל עמוקות. הופעות וכנסים בוטלו, ואלה שכן הופיעו ביקשו מהקהל לעמוד דקת דומייה. הרשתות החברתיות נצבעו בכחול, אדום ולבן. עצרות זיכרון מיוחדות הופקו ומנהיגים רבים השתתפו בצערה של צרפת (כן, אפילו חמאס). 

בכלי התקשורת פורסמו תמונות של גופות מכוסות בניילון לבן, חורבן והרס, משפחות מחפשות את יקיריהן ברשימות הנרצחים. העולם פער את עיניו בתדהמה. בפשיעה ובתאונות טבע הוא מורגל (אף שוחה בחומר), אבל בפיגועים? ועוד בסדר גודל כזה? לא כל כך. 


גם ישראל הביעה צער ותדהמה. כמה נרות זיכרון עיטרו את כיכר רבין, וגם המנהיגים שלנו עמדו מול צלם טלוויזיה עייף וגינו את המרצחים. אבל קשה לומר שהוכינו בתדהמה. לא הצלחתי להאמין להבעת הצער שלנו אפילו לא לרגע.

האמנתי יותר לאלה שאמרו “סוף-סוף, שילמדו!", מאשר לאלה שצבעו את תמונת הפרופיל שלהם בפייסבוק בצבעי דגל צרפת. לא האמנתי למנהיגנו העצוב, לא האמנתי לשדרני הרדיו שאחרי שנים רבות כל כך פתאום החליטו להחיות את אדית פיאף, את שארל אזנבור ואת איב מונטאן, ובטח לא לכותרות הגדולות בעיתונים שבישרו בבוקרו של יום ראשון “רצח בצרפת!", “דם באצטדיון", “העולם מתאבל". 

לא האמנתי. קל הרבה יותר להיות חלק מהמיינסטרים, האמינו לי, אבל לא הפעם. הפעם זה נראה לי צבוע ולא נכון.

---
שלוש שעות לפני שפרצו חמושים אל הופעת רוק בצרפת והתחילו לרסס קליעי קלצ'ניקוב לכל עבר, עמדו אב ובנו בדוכן קטן בשומרון ובחרו זר פרחים בינוני, יפה, לא מנקר עיניים. “היא תאהב את זה?", שאל האב את בנו.

“כן, אבא", הוא ענה לו, “בעצם, לא. חכה רגע". הוא לקח את הזר מידו של האב, הניח בדלי ולקח זר אחר, צבעוני וריחני יותר. “זה עולה עוד עשרה שקלים, אבל את זה היא תאהב יותר, בטוח".
“מי אני שאתווכח?", אמר האב ושילם 40 שקל למוכר הפרחים המזיע.
“שבת שלום", בירך המוכר.
“שבת קודש", ענו האב ובנו. הם נכנסו למכונית ונסעו.
 
השבת הזו תהיה שבת יפה במיוחד. האחות מתחתנת, שערי שמיים בטח ייפתחו לכבוד המשפחה החדשה שהולכת להיבנות ואם ירצה ה', הוא ימטיר על הארץ גשמי ברכה בזמן כניסת השבת. 

באוטו האב ובנו שרים שירי מזמור והלל. האב דופק על ההגה וממלמל בשפתיו “איי איי איי איי". הבן מוחא כפיים, עוצם עיניים ומכווין את שירתו אל בורא עולם, שאם הוא שומע אותו בדיוק בזה הרגע, ייתן לאחותו מתבואתו ויברכה בפרי בטן בקרוב.

אלוהים שמע את התפילה? לא בטוח. קול יריות הפר את הרגע היפה בין האב ובנו ליוצר האדם. מחבל וידא שהנסיעה הזו לא תמשיך בדרכה. נראה שאחד מהם, האב או בנו, לא ויתר על הפרחים, אולי חשב לעורר את חמלתו של הרוצח, אולי קיווה לטיפת אנושיות, אולי חלם שעוד יצליח להניח ביד אחותו את הזר ולברכה בבניית בית איתן בציון היפה.

לבם נדם וזר הפרחים המוכתם בדם הוטל על הכביש.
 
אמבולנס של הסהר האדום עבר במקום, עצר לרגע את נסיעתו והמשיך הלאה. ספרו לי עוד על רופאים תחת אש, על אובייקטיביות ועל מוסר רפואי. ספרו לי עוד על שבועת הרופאים ועל רגעים הומניטריים ויפים.

---
והעולם, כמו העולם, כמנהגו נוהג. קהלת אמר זאת יפה ממני: “מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שייעשה ואין חדש תחת השמש".
העולם לא הזכיר את הפיגוע פה, בדרום הר חברון, לא פער עיניו בתדהמה, אף נר לא נדלק ודמעה לא יצאה.
גם פה, בתחנות הרדיו, עלו כתבים ודיברו על הפיגוע הרצחני. הם דיברו בקול מונוטוני וברור, הרי הם למודי דיווחים כאלה. בפרט בחודש האחרון. אף איש ברשת החברתית לא צבע את תמונת הפרופיל שלו בצבעי דגל ישראל, מנהיגים לא יצאו בגינויים, ואפילו אצלנו, בתקשורת, דיברו על “הרוגים" ולא על “נרצחים". עלוב. עלוב מדי.

תראו, אני לא מצפה מהעולם לאהוב את ישראל. אם היו מאכילים אותי עוד בקטנותי ב"כיבוש", ב“רצח עם" וב"אבל לפלסטינים", גם אני הייתי שונאת את ישראל ואפילו מעניקה לרוג'ר ווטרס נשיקה במצח בכל פעם שהיה מצליח לבטל הופעה פה. 

אבל מאיתנו הייתי מצפה לזיכרון קצת יותר ארוך, למאבק גדול יותר בעליהום הנעשה על חשבוננו בעולם. התפתחה פה שנאת מתנחלים, כאילו הם אינם חלק מהארץ. בתוכניות הבידור לועגים להם, התקשורת מציגה אותם כמשחיתי עצי זית וכמתנכלים לזקנים פלסטינים.

תרצו או לא, הם חלק מאיתנו. חלק מהעם היהודי היושב בציון. בתוך שלוש שעות נשכח מותם של שני המתנחלים והועצם זכרם של הנרצחים בצרפת. הכל בשביל יחסי ציבור טובים, בשביל להיות חלק מהעולם, בשביל לנחם ולא לצאת מנוחמים.

מוות הוא מוות הוא מוות. הרס של משפחה בצרפת מקביל בשבילי להרס משפחה מהשומרון או מירושלים או מתל אביב. אבל זו דרך העולם, יכאב לי יותר על אחי מאשר על שכני. אין פה טעם בצביעות זולה.

---
יש לי דודים הגרים בצרפת, הם באים לפה בכל אוגוסט. אני זוכרת איך בתור ילדה חלמתי שפעם, כשיגיעו רוחות של סתיו, הם ייקחו אותי איתם חזרה לצרפת. יארזו לי מזוודה קטנה ובמטוס ישאלו אותי אם אני מתרגשת לראות את האייפל ולעלות על רכבת שדים ביורודיסני. 
אני זוכרת איך על לשוני נח טעם דמיוני של קרואסון וגבינת קממבר. ואיך בכל פעם כשהקפצנו אותם חזרה לשדה התעופה לבי נחמץ נוכח דמותם ההולכת ונעלמת אי שם בשער 7. 

לפני שבועיים החלטתי להגשים את החלום, לארוז מזוודה ולנסוע לצרפת, לראות את עיר האורות היפה. ברגע האחרון, לפני קניית הכרטיס, החלטתי לוותר. גם ללבד שלי יש גבול. את העיר הרומנטית הזו לא ארצה לראות לבדי. רציתי לשתות יין עם מישהו, לטייל איתו בשאנז אליזה ולנשק אותו מול המראה הלילי של האייפל. אז הכנסתי חזרה את הכסף לחיסכון וקיוויתי שבקרוב יגיע אחד כזה שיוכל להראות לי מה היא צרפת ומה היא אהבה.

נחמץ לי הלב כשראיתי מה עשו שם, בפריז. איך הניחו קטל ואובדן על אחת הערים הרומנטיות בעולם. צבעי האהבה שבה צוירה פריז קיבלו גוון אחד, של אדום מזעזע.

מתה לי הרומנטיקה. אני לא היחידה, כנראה. גם לבחורה ההיא, הכלה היפה, שציפתה לרגע שבו ייכנסו אביה ואחיה אל ביתה לארוחת השבת הראשונה בחברת בעלה, מתה הרומנטיקה.

וגם לזוג הטרי שעמד בהופעת הרוק באולם ואחז ידיים מתה הרומנטיקה.

ובכלל, העולם איבד את הרומנטיקה מזמן. הכל מזויף פה. ההזדהות, כמו האהבה. הכל. 

יהיה זכרם של כל הנרצחים, יהודים ואלה שלא, ברוך.