גברים הן כמו נשים: פריז היא קצת כמו אנג'לינה ג'ולי או בר רפאלי - כלומר יפה אבל לא מושגת, רומא היא האישה היפה שאחרי שני דרינקים נדמה שאפשר לגשת אליה בחיוך, להחליף כמה מילים ולייחל לכך שהיא שיכורה יותר ממך.



אומנם את שתיהן זנחתי לאנחות אחרי שלמדתי להכיר את מדריד (הראשונות חרמנו אותי כהוגן, אבל רק בשלישית התאהבתי), אבל פריז נותרה חקוקה בתודעתי כ"הכי יפה בעולם", זאת שאתה יכול לומר עליה עד מחר ש"היא לא הטעם שלי", אבל עדיין מת להיכנס איתה לפאב ולהוציא את העיניים של החבר'ה.



אולי משום כך אני מוצא את עצמי בשנים האחרונות מעט שמח לאידה: קצת כמו לשמוע שהפצצה ההיא שדחתה אותך אי שם בעברכם (והתחתנה עם החתיך ההוא) מתגרשת - או אפילו טוב מכך - הוסיפה 30 ק"ג לגוף שהיה פעם לוהט. ועדיין, ביום שישי שעבר מצאתי את עצמי עצוב בשבילה: כי גירושים או ק"ג מיותרים הם עניין אחד, אבל גידול ממאיר הוא עניין אחר לגמרי.
 

בעלי חוש מפותח לצדק היסטורי יאמרו בוודאי שאירופה משלמת את מחיר הקולוניאליזם, שכל הבידול התרבותי בין המערב "הנאור" לאסיה ולאפריקה הפרימיטיביות־לכאורה, נשען על כידוני הקולוניאליזם שאפשר לאלה לפתח חיי רווחה ודמוקרטיה מתקדמת על חשבונם של מי שעתה תובעים את עלבונם. יש רק פגם אחד בטיעון הנכון הזה - שהוא ממש, אבל ממש לא מעניין אותי. אני כבר לא רוצה להרגיש צודק כמו אוהד הפועל, בזבזתי על זה בערך את 40 השנים הראשונות בחיי. עכשיו אני יותר "מכביסט" (אם כי לא בספורט, יש גבולות שאתקשה לחצות בגלגול הזה): כלומר, לא אכפת לי כבר מי צודק - כל עוד אני מנצח. 
 
איך זה קשור לסדרת הפיגועים בפריז? ובכן, אני ממש משתדל לא לרקוד על הדם - שנכון לרגע כתיבת שורות אלה עדיין ניגר ברחובות הבירה הצרפתית - ובכל זאת אני חייב להזיז מעט את האגן בעודי מדלג בין השלוליות: עד חמש דקות לפני הפיגועים עסקו הפוליטיקאים הצרפתים, כמו יתר עמיתיהם באיחוד האירופי, בסימון יינות מרמת הגולן, שמן זית מאזור התעשייה ברקן ומחקרים אקדמיים מאוניברסיטת אריאל - הכל כדי שיידע כל צרפתי בסופרמרקט לזהות את "הרעים".

אז אני לא שמח חלילה על עשרות רבות של חפים מפשע שקיפחו את חייהם, אבל היי, רוצים לדבר איתי עכשיו על מי פה "הרע"? זה לא שאני מושלם - כמו כל מי שהשמש המזרח־תיכונית קופחת בהגזמה על פדחתו, אבל היי, ממש כמו מתווה הגז, אני לפחות הרע במיעוטו. 
 
זאת צרפת שפתחה את שעריה בפני כל תושבי הקולוניות־לשעבר שלה, זאת הולנד שבה נרצח הנין של ואן גוך (טיפוס בעייתי מאוד בפני עצמו, כלומר הנין) כי העז לבקר את יחס המוסלמים לנשים, זו בלגיה שמסרבת להאמין שחיל חלוץ של ג'יהאדיסטים פועל בתחומה, זו אנגליה שראשו של חייל בריטי נערף במצ'טה בבירתה לאור יום, אבל ראש האופוזיציה שלה מסתחבק עם חיזבאללה ועם חמאס וזאת גרמניה שבאקט שנראה, במבט ראשון, הכי הומניסטי שיכול להיות, מכריזה על גבולות פתוחים בפני כל מבקש מקלט.

למה רק "במבט ראשון"? כי בסרט הזה כבר היינו: הפליט הסורי של היום יהיה אסיר תודה למדינה המתקדמת שקלטה אותו, גם אם ייאלץ לעבוד בשטיפת כלים כל חייו. הבן שלו כבר ירגיש אזרח סוג ב' וכדרכם של חלשים, יפנה לדת. הנכד שלו כבר ירצה לפוצץ - ויהיה מוכן להתפוצץ. אז בהנחה שמרקל לא מתכוונת למנות את כל הפליטים לפחות למנהלים בדרג הביניים, היא הופכת אותם לפצצה מתקתקת.
 
שנים אני מסביר לחברי האירופאים שעם כל טענותי הרבות על מדיניותה של ממשלת ישראל ועל כיבוש שמשחית, קודם כל, את נפשי שלי, הרי שאלה ניואנסים. בגדול, המלחמה היא מלחמה שהכריז האסלאם על המערב, השוני היחיד בינם לביני הוא שאני מתגורר קרוב לחזית.

זה לא תמיד מצליח לי - וקשה לי להאשים אותם: הרי במשך שנים שכנעתי את עצמי שאם רק אפנה כמה התנחלויות, יגיע לכאן השלום המיוחל. היום אני יודע שאויבי עוינים את תל אביב החילונית והחיונית לא פחות משהם עוינים את קריית ארבע הדתית והמיותרת. לפיכך מה לי כי לא אבין את הפריזאי או את הלונדוני שבטוח שמדינת ישראל יכולה להיות הכבשה בסולחה שלו עם העולם המוסלמי?
 
פריז השבוע היא כמו האישה הכי יפה בעולם שעברה תאונת דרכים מחרידה. אני מקווה שכאשר תשתקם היא תזכור איך זה היה להיות מכוערת לרגע ותתנער סוף־סוף מהקטע הרוחני. או שמא עלי לומר: הקטע הרוחאני.