עיתוני שבת מלאו דם: חמישה אנשים נרצחו ביום חמישי על ידי פלסטינים. שניים בתל אביב, שלושה בגוש עציון. אחד מהנרצחים בגוש עציון היה עזרא שוורץ, שנרצח בדרכו לחלוקת עוגות לחיילים בגוש עציון. עזרא היה צעיר אמריקאי בן 18 שבא לארץ לשנה, כמו רבים אחרים, להכיר קצת את התרבות, לתרום למדינה, לשרת קצת בצבא וללמוד בישיבה. הוא בא לעשות משהו משמעותי בשביל עם ישראל ובשביל עצמו. בדרך מהתיכון לקולג', הוא עצר לטעימה קטנה של ישראל.
דף הפייסבוק שלו מספר את הסיפור הרגיל של ילד יהודי, מלא מסיבות וכיף, תמונות עם חברים, לבוש מדי צה"ל בחיוך נבוך־גאה, קפיצות למים, בייסבול וטיולים עם החברה. הטוטאליות של לכתו האירה את חייו באור כל כך עמוק ושונה מאיך שאולי נראה שחי אותם.
יש סרטון שמסתובב ברשתות החברתיות שמראה מאות אנשים באולם נמל התעופה בן־גוריון עומדים במעגל מחבק ומנחם ושרים את התקווה, כשהם מלווים את הארון של עזרא לקבורה בבוסטון. זה היה מעגל ספונטני ושירה ספונטנית, אבל כרגיל עם חוכמת המונים – כל כך מדויקת.
בעוד העיתונים בארץ מלאים בתמונותיו, בארצות הברית, מולדתו של שוורץ, רק העיתונות היהודית דיווחה על הירצחו. שבוע קודם לכן, בפיגוע בפריז, נרצחה נוהמי גונזלס, אזרחית אמריקאית צעירה. התמונה שלה הופיעה על כל עיתון, בעמוד הראשי. הנשיא אובמה הספיד אותה וקרא לפיגועים בפריז "פשע נגד האנושות". את שוורץ הוא לא הזכיר במילה, ואפילו לא התקשר למשפחתו, כפי שעשה למשפחות של נרצחי טרור אחרות.
ידיעה נוספת התחרתה על תשומת הלב הציבורית השבת: שחרורו של יונתן פולארד. לצד השמחה מהשחרור המאוחר מאוד הזה, התווספה גם מרירות רבה על תנאי השחרור המגבילים, שנדמים כרשע צרוף: פולארד אינו מהווה איום לאיש; מדוע להמשיך ולהחזיקו בארצות הברית ולא לתת לו לעלות לארץ?
לפעמים האנטישמיות מקבלת צורה ברורה וחד־משמעית: ליל הבדולח. ההשמדה האירופית. רדיפת יהודים בארצות ערב. לפעמים היא ארוזה יפה, ומכה בנו מתחת לפני השטח. יחסו של הנשיא אובמה אל היהודים הוא בדיוק מה שכינה רן ברץ "אנטישמיות מודרנית". זו שנאה מעודנת, בסאב־טקסט, שתמיד ניתן להכחישה. אם נבחן את מעשיו בפריזמה הזאת, נבין למה אין התייחסות לשוורץ הי"ד, ולמה הוא ממשיך ומענה את יונתן פולארד.