הביקור המתוכנן בישראל של המועמד לנשיאות דונלד טראמפ, הוא צרה צרורה. מצד אחד מדובר במועמד שהרטוריקה שלו עברה מזמן את גבול הסביר, אפילו לאוזניים ישראליות הפחות רגישות לתקינות פוליטית ממקבילותיהן האמריקאיות.
השבוע הכריז טראמפ שיש למנוע כניסת מוסלמים לארצות הברית. מבחן דתי להגירה במדינה המתגאה בכך שאינה שואלת את הנכנסים בשעריה לדתם. עם זאת, מדובר במועמד לנשיאות, הזוכה, לפחות בינתיים, לתמיכה ניכרת של בוחרי פריימריז של המפלגה הרפובליקנית. ואפשר לנחש שלא מעט מן הבוחרים התומכים בטראמפ תומכים גם בישראל.
הביקור של טראמפ הוא צרה צרורה, משום שישראל היא עבורו רק כלי עבודה בדרכו לנסות לכבוש את המועמדות של המפלגה הרפובליקנית, ואחר כך את הבית הלבן. טראמפ יבוא לכאן ויעשה כאן מה שטוב לטראמפ, לא מה שטוב לישראל. כנראה שהוא חושב שטוב לו להתכתש עם העולם המוסלמי, להרגיז אותו ולחרחר מדון נגדו.
קשה לראות איך סדר יום כזה מסייע לישראל, שיש בה יהודים ומוסלמים הנדרשים לחיות יחדיו, ושיש לה שכנים מוסלמים, שגם איתם היא מבקשת לחיות בשלום, אם וכאשר זה יתאפשר. טראמפ יבוא לכאן וימשוך אש. הוא ישתמש בישראל כדי להוכיח את צדקת מאבקו בעולם המוסלמי. הוא יסמן את ישראל כשותפתו למאבק בעולם המוסלמי. הוא יצטלם בחברת מנהיגים ישראלים, שהרי מטרת הביקור היא לפגוש את "ביבי", כפי שטראמפ מקפיד לכנות את ראש ממשלת ישראל. הוא יכתים את ישראל בלשונו המשתלחת.
אולי יהיה לישראל מזל, וחציית הגבול של טראמפ תחסל את המרוץ שלו במהירות גבוהה מספיק כדי לבטל את הצורך בביקור המיותר שלו. אבל לא בטוח. מאז נכנס למרוץ ונסק בסקרי דעת הקהל, הפרשנים חוזים את נפילתו של טראמפ. לא יכול להיות - לא יכול להיות! - שמועמד כזה – מועמד כזה! – יתמודד על נשיאות ארצות הברית. אלא שהמציאות הפוליטית הסוררת, לפחות עד עכשיו, מסרבת להתיישר לפי התחזיות. כמו מארין לה פן בצרפת, כמו מנהיגים פוליטיים אחרים ברחבי העולם, טראמפ מזהה שעכשיו הזמן למנהיגות פופוליסטית, קסנופובית ובוטה.
ראוי שכל אחד יסתייג בחריפות ובנחרצות מעמדותיו של טראמפ. ומי שעשה זאת בישירות ובאומץ היה המנהיג החדש של הרוב הרפובליקני בבית הנבחרים, פול ריאן. תגובה "כמעט מושלמת", החמיא לריאן העיתון "וושינגטון פוסט". זה לא מה שהמפלגה דוגלת בו, אמר ריאן, וחשוב מכך "זה לא מה שהמדינה הזאת דוגלת בו". ועוד אמר: "זו אינה שמרנות", שמא יעלה מישהו בדעתו שטראמפ ותפיסת עולמו - אם אפשר לקרוא להתפרצויות הקופצניות הללו תפיסת עולם - מייצגים את מה שבו מאמינים האמריקאים של המפלגה הרפובליקנית.
אבל לישראל לא קל להסתייג מטראמפ בפומבי. לא קל, משום שהוא המועמד המוביל במפלגה שעל תמיכתה הבלתי מסויגת נסמכת ישראל בשנים האחרונות. לא קל, משום
שלטראמפ יש בוחרים, והבוחרים הללו אוהדים את ישראל. לא קל, משום שישנו סיכוי, קלוש ככל שיהיה, דמיוני ככל שייראה, בלתי נתפס ככל שיישמע, שדונלד טראמפ יהיה נשיא ארצות הברית. יורשו של ברק אובמה.
הנה מילה גם על אובמה. וצריך לומר מיד: אין כאן ניסיון להשוות בין אובמה לבין טראמפ. אובמה רק בעייתי, טראמפ בהחלט מגונה. אבל ראוי לזהות שטראמפ הוא גם התגובה, לא בלתי צפויה, לשבע שנות כהונתו של אובמה. הוא הקוטב הנגדי של תנועת המטוטלת של הפוליטיקה האמריקאית. היא זגזגה חזק מדי שמאלה בבחירתו של נשיא שתפיסת עולמו גובה כעת מחיר כבד ברחבי העולם, ועכשיו מזגזגת חזק מדי ימינה בהצבתו של המועמד הבלתי סביר טראמפ, שתפיסת עולמו עלולה לגבות מחיר כבד עוד יותר. גם מישראל.