זה קרה ככה, כבדרך אגב, תוך כדי שיחה. דוק של עגמומיות היה נסוך על פרצי הידידות המתוזמרים בין נשיא ארה"ב ברק אובמה לבין רובי ריבלין, נשיא מדינת ישראל. "נתקשה לבלום יוזמות בינלאומיות בנושא הפלסטיני", אמר אובמה, וכמעט יכולת לשמוע את האנחה כשהוסיף: "אנחנו לא יכולים להבטיח לכם כלום". 

מלבד הטון המלנכולי זו הייתה אזהרה מצלצלת, ברמה של סטירת לחי, על רקע האפשרות ששגרירת ארה"ב באו"ם, סמנתה פאואר, תסיר את הווטו שמונע החלטה על הקמת מדינה פלסטינית. למחרת שיגרה פאואר מטח סיוע בכיוון הנכון. "המשך הבנייה בהתנחלויות מעלה שאלות בנוגע לכוונותיה האמיתיות של ישראל", אמרה והוסיפה שאלות תם: "ומה ההסבר לבנייה בשטחים שיהיו חלק ממדינה פלסטינית? מה נגיד לאלו בקהילה הבינלאומית המתוסכלים מהיעדרו של פתרון שתי המדינות?". לא שוגר איום מעין זה מאז הזהיר מזכיר המדינה ג'יימס בייקר את ראש הממשלה יצחק שמיר להרפות מסרבנותו לדבר עם אש"ף. שמיר אומנם הלך לוועידת מדריד אבל התכחש בהמשך להבנות, וזה עלה לו ולליכוד בשלטון. 

הרמז של אובמה היה עבה, אבל לא עבה כעורו של בנימין נתניהו. מאז עליית ממשלת הימין הקיצוני מתחבטים בממשל האמריקאי כיצד מטפלים באיש ובממשלתו. לא מדובר בבומבה - במונחי האזור, זעזוע טקטוני ותגובת יתר של ממשלות הימין פירושם הרג והרס בממדים תנ"כיים (ראו אירועי צוק איתן) - אלא בניהול נבון וזהיר של מקלות וגזרים. אומנם אובמה מקפיד מדי פעם לנפנף ב"עזבו אותי מהצרה ששמה ביבי", ועדיין יש ציפייה ששברי הקרחונים שעוד צפים בעורקיו לא יניחו לו לפרוש לספרייה בלא שינסה לגלגל פעם נוספת את הסלע במעלה ההר.


הצ'אנס הנוכחי, לפני מימוש אזהרת אובמה בנוגע להצבעה במועצת הביטחון, הוא גיבוש הקואליציה נגד דאע"ש. זהו כנראה הדפקט של האופי האנושי. עד שלא מתמלאת סאת הדם ולכולם נמאס להרוג ולהיהרג, ממשיכים בשגרת הקטל. נראה שלכל המעורבים במהומות עיראק וסוריה, פרט לדאע"ש, נמאס להיהרג. להרוג זה סיפור שונה, אבל לצער כולם אי אפשר במצב הנוכחי להרוג בלי להיהרג, ודאע"ש, באמצעות אותה קואליציה, עומדים ללמוד את הלקח הזה. 

עד עכשיו המתינו כולם לתרומת ארה"ב כספקית הגדולה ביותר של חללים למהומות המזרח התיכון. אובמה לא שעט לקרב, וכולם, כולל עם ישראל ופרשניו, כועסים עליו משום שאינו מתייצב לתחרות מול הגבר־גבר פוטין על הזכות להרוג את חייליו שלו. בייחוד כועסים עליו המועמדים הרפובליקנים לנשיאות. אצלם להרוג חיילים אמריקאים זו מסורת מקודשת כמעט, כמו איסור הפלות, הדרת האחרים והטמעת ערכים דתיים בממשל האזרחי ושאר סרחי עודף חולניים של ימין במרעו - נוצרי, מוסלמי או יהודי. 

בימים אלה, בדחיפת ארה"ב, הולכת ומתגבשת קואליציה בינלאומית לחיסול דאע"ש ומסתמנות הסכמות חלקיות בין רוב קבוצות המורדים. זהו מחזה תעתועים מדהים: על רקע היריבות הגלובלית בין ארה"ב לרוסיה מתנהלים בשטח קרבות של ממש בתוך כוחות הקואליציה, בינן לבינן. וככה, תוך כדי קטל הדדי, הם אמורים לתאם את הפעולות לחיסול הח'ליפות האסלאמית. מבחינה זו מגיעה לדאע"ש תודה רבתי; גם אם רצוי להביע אותה רק לאחר שאחרון הרוצחים יתחבר לאלוהיו אי שם במחילות הלוהטות ביותר של הגיהינום.

המגעים הרציניים הראשונים בין הפלגים הנצים בסוריה ועיראק היו בשבוע שעבר בסעודיה. המגעים מקרטעים, וב"ניו יורק טיימס" דיווחו שבריאד, שם נפגשו נציגי הכנופיות למיניהן, כמעט גלשו הקרבות בשטח ללובי של בתי המלון, אבל המהלך עדיין בחיים. בשבוע הבא אמורים אותם נציגים לעבור לניו יורק, ונחשו איזו מדינה חשובה מוחרמת מהשיחות על הסדרים אזוריים פוסט־דאע"ש? נכון. 

גם למדינה המוחרמת יש אינטרס לוהט בנעשה באזור. למשל לפרק את ציר הרשע בין איראן־סוריה־חיזבאללה. לא רק שזה לא יקרה, אלא שאחד מתוצרי הלוואי של השגת השקט, אם וכאשר, הוא לגיטימציה בינלאומית ליחסים עם איראן, סוריה ואולי אפילו עם חיזבאללה. האינטרס הנוסף הוא כמובן העם עם הגולן שהוא "חלק בלתי נפרד" וכו'. גם האינטרס הזה לא בקלפים של אף שחקן פרט לאותה מדינה. וברור כי במסגרת חלוקת השלל הנוכחית בין רוסיה למערב, כל הסדר אזורי יכלול תביעה לנסיגה ישראלית לגבולות 67' - כולל הגדה והגולן. 

מלבד היומרות של ממשלת הימין, הסדר כפוי מעין זה הוא אינטרס לאומי ישראלי מובהק ודחוף. אלא שאינטרס הוא לא בהכרח תוכנית לפעולה מיידית. הוא הופך להיות כזה ברגע שיש הסכמות בינלאומיות. וההסכמות המתגבשות בימים האלה נגד דאע"ש הן חלון הזדמנות נדיר לטפל גם בסרבנות של ממשלת ישראל. זו איננה אמירה שמאלנית אלא עובדה: כל השותפות בקואליציה נגד דאע"ש שותפות גם בהשקפה שמי שמטרפד את המו"מ עם הפלסטינים היא ממשלת ישראל. 
וזו גם אחת הסיבות הטובות למינוי יוסי כהן לראשות המוסד. 
 

השאלות הבוערות


"המוסד ימשיך לסייע לי לפתח קשרים מדיניים ברחבי העולם, לרבות עם מדינות ערביות ומוסלמיות", אמר נתניהו כשהכריז על המינוי. מדובר בקשקוש גמור. אין ולא יהיה שום קשר אמיתי עם מדינה ערבית עד שישראל לא תיסוג לקווי 67'. יוסי כהן, כמשת"פ עם הבלוף הזה, ככל הנראה ייפגש עם כל מיני ערבים כדי לדווח בסוד כמוס לחמור ולסוס שאכל צהריים עם מוחמד מהמפרציות והוא אמר לו ש... 

אך האם לטוס לאיי מרשל כדי לשבת על החוף על בירה וחטיפים עם "איש ממשל בכיר" זו מדיניות שאמורה להתמודד עם הכתפיים הקרות של ארה"ב ואירופה? שלא לדבר על כך שכהן יוכל להחליף גם את נתניהו וגם את השגריר רון דרמר (שניהם פרסונה נון גרטה בממשל), וימשיך להיפגש עם היועצת לביטחון לאומי סוזן רייס כפי שנהג במל"ל. ללא תוצאות כמובן. 

את מינוי כהן הציג נתניהו במסיבת עיתונאים שכולה מניפולציה דמגוגית, ללא כל קשר למינוי עצמו. לראש הממשלה אין תשובה אמיתית שתבלום את הגל הפלסטיני האלים, אבל הוא חייב לומר משהו כדי שהאצבע המאשימה של הציבור לא תכוון כלפיו. המתח המלאכותי בשאלה מי יהיה הכוכב הבא נבנה כדי להפקיע בפריים טיים כמה דקות של בריטון תיאטרלי שיוכיח לציבור המבועת עד כמה הוא, ביבי, מתייגע יום ולילה, ממש נאבק עד הדקה ה־91, כדי להבטיח את מינוי האיש המתאים ביותר להגן על שלומם של אזרחי המדינה. 

לפני חצי שנה פרסמתי ב"ליברל" יותר מ־6,000 מילים על סיכום כהונתו של תמיר פרדו ומצב המוסד. ראש המוסד הבא, נאמר שם, יהיה יוסי כהן. לא, נתניהו לא סיפר לי. כמו כל קיביצר מזדמן אני מכיר לא רע את השחקנים המעורבים ואת דפוסי העבודה של כהן ושל ראש הממשלה. ואכן, השניים האלה לא הכזיבו. הם פעלו בדיוק כפי שהיה מצופה מהם. כהן, שכל חייו המקצועיים עסק בגיוס שטינקרים, לקח את נתניהו כפרויקט וזה הצליח לו. אצל נתניהו המבחן העליון לקבלת ג'וב הוא נאמנות לבוס ולמשפחה, וכהן הוכיח את עצמו, כולל בפרישת מטרייה ביטחונית עלק במתווה הגז, בלא שיהיו לו שום סימוכין משום גוף ביטחוני. רק תעלול זה חייב את פסילתו. 

"מבחנו של כהן יהיה בכך שיציג בפני ראש הממשלה את האינטרס הלאומי כפי שיסתברו מממצאי עבודת המוסד", מתבדח ברצינות גמורה פליט הלשכה עוזי ארד, לשעבר גם מוסד וגם מל"ל. ובכן, זה לא יקרה. לא מפני שכהן חסר חוט שדרה, להפך - הוא יבצע בנחישות ובדיוק כל מה שנתניהו והרב דרוקמן יצוו עליו. דרוקמן בשם האלוהים ונתניהו בשם הדמוקרטיה.

כתמיד, ראש הממשלה הנבחר הוא שמכתיב סדר עדיפויות ומטרות לראש המוסד. כשראש ממשלה רוצה שלום עם מצרים, אז ראש המוסד יצחק חופי (איש שמאל בהגדרתו ובשיוכו) מארגן ליצחק רבין פגישות עם נציגו של אנואר סאדאת בחסות מלך מרוקו, ורבין מתניע ב־76' את הסכם השלום. כשראש המוסד הוא שבתי שביט (איש ימין שמונה על ידי שמיר), והוא מגיע לראש הממשלה רבין (בקדנציה השנייה) ומספר לו ששמעון פרס מבשל משהו חשוד באוסלו, רבין מגלגל אותו מכל המדרגות. כשאהוד ברק מסרב למנות את עמירם לוין לראשות המוסד, זה משום שהוא חושש מעצמאות יתר של לוין, שלא בדיוק משיקה למתאר המדיניות שאותה הוא מתכוון לנהל. כהן מגיע בדיוק לשאלה שעליה הוא אמור להיבחן, והיא מה לו בבית הקברות של המו"מ המדיני להסדר עם הפלסטינים. 

השאלה הזאת היא המבחן האמיתי שלו כראש המוסד. האם הוא מסוגל (1) לשכנע את ראש הממשלה שהקשרים עם העולם לא יזוזו לשום מקום אם לא תהיה התקדמות בתהליך המדיני; (2) לשכנע אותו שתהליך החרמות והנידויים ימשיך לגאות כל זמן שלא ילך למו"מ אמיתי; (3) להוריד  את ראש הממשלה מהעץ האיראני ולהפסיק לממן תחזוקת תוכניות התקיפה; (4) לאתגר את מדיניות האין־פרטנר באמצעות מאמץ אינסופי שיביא לדיאלוג מול האיראנים, חמאס וחיזבאללה. אם הם שכחו את השטן הגדול, אין סיבה - אם יתקיים תהליך מדיני אמיתי - שלא ישכחו גם את השטן הקטן. מי יודע? נתניהו, שלחץ בהתלהבות (שלא כרבין) את ידי ערפאת ואבו מאזן, עשוי ללחוץ את ידו של אייתוללה תורן ואולי אפילו את זו של נסראללה. 

# # #

אלא ששום דבר מעין זה לא יקרה בשום מקום אם לא יתחוללו שני אירועים פנים־פוליטיים. הראשון, תפורק הברית בין הימין הקיצוני בתוך הליכוד לבין הבית היהודי. לברית הזאת יש גיבוי של רבנים מצד אחד וחילונים (נתניהו, ארדן, אקוניס, סער, קיש ושות') שמכרו את עצמם לטובת רוב קואליציוני שמבטיח את השרידות שלהם. מחולל השינוי השני הוא פירוק עסקת הקח־תן בין נתניהו לאותו חיבור בין קיצוני הליכוד לבית היהודי. אתם תיתנו לי לשחק בלהיות קיסר, ואני והמשת"פים שלי ניתן לכם את הגדה ואת הגולן, אנפח את תקציבי היהדות נוסח דרוקמן ושאר רעלני דמוקרטיה, אמנה את יוסי כהן, את יורם כהן, את רוני אלשיך, ואם ירצה השם גם שר הביטחון יחבוש כיפה, יחגור אקדח ולעולם לא יתנצל. 
כל אלה הם מרכיבי הדיל חוסם ההסדר, וכל השאר סרט אימה מקאברי.