בצה"ל פתחו את שנת 2015 עם תרחישים ואתגרים לא קטנים שחלקם אף מומשו. לפי גרף האימונים הכשירות של צה"ל נמצאת בשיאה מאז קום המדינה. גורם צבאי מודה "לא היינו מוכנים כך מאז שאני בצבא" והוא הרבה שנים בצבא. צה"ל חיזק השנה בעיקר את נושא המודיעין שזיהה את גל הטרור מראש והתכונן אליו היטב כבר בתחילת השנה בחודש מארס בתרגיל ענק באיו"ש.

נכון שאת גל הטרור אי אפשר להכריע כל עוד המפגע הבודד יביא למחסום סכין מטבח, בטח אם בחלק מהמקרים מדובר בנערים ובילדים ובחלק מהם בפלסטיניות. לצד זה, יש מאמץ והצלחה בסיכול חוליות הטרור, דבר שאם לא היה קורה היינו עמוק בתוך אינתיפאדה של פיגועי התאבדות קשים. גדי איזנקוט רושם את אחת השנים הטובות של צה"ל ומעמיד את הצבא בשיא כשירות. הפתעות מהגזרות השונות הן דבר אפשרי, רק שהפעם האויב לא ימהר להתעסק עם צה"ל.

חמאס מורתע, הכי מורתע מאז נוסד הארגון. הוא חלש צבאית, הוא חלש מדינית והתנהגותו בשבועות האחרונים מעידה על לחץ עצום בתוך הארגון. אם ישראל המדינית הייתה משכילה להבין את זה ומדברת עם אבו מאזן, ישראל הייתה יכולה למוטט את החמאס בלי לירות כדור אקדח אחד. גם על אבו מאזן מוטלת האשמה. אם הוא היה עוצר את הטרור ויוצא בגלוי נגדו היה מקרב אליו את ישראל באמצעות הקהילה הבינלאומית ומפיל את החמאס, אבל אבו מאזן עייף ומיואש.


הגבול הכי מאתגר בשליטה מוחלטת


צה"ל רואה את איו"ש כאתגר משמעותי ובפריסת כוחות נכונה הצליח לסכל את גל הטרור הנוכחי. עקשנות ומודיעין טוב יוביל בסופו של דבר לדעיכה שתוביל לרגיעה ואולי לעצירה מוחלטת של הגל. בגזרת הצפון בגבול הסורי צה"ל פרוס היטב, הכי טוב ב-40 השנים האחרונות. אוגדה 210 שהוקמה קיבלה השנה חיזוק נוסף עם מפקד מנוסה, תא"ל יניב עשור, שקיבל ירושה מאוד איכותית מקודמו תא"ל אופק בוכריס, שני קצינים שהולכים אחד אחרי השני ומשלימים את המשימה, כך שהגבול הכי מאתגר מבחינה עניינית ומודיעינית בשליטה מוחלטת של הצבא.

הגבול עם לבנון הוא האתגר הגדול ביותר של מערכת הביטחון. מצפון תפתח הרעה וכשתבוא הרעה היא תהייה קשה ומאתגרת. לא פשוט בעידן כל כך מודרני לפנות יישובים ומוצבים, לספוג 1500 טילים ביום, כולל פגיעות משמעותיות והפלת מטוסים, ואם המלחמה תיפתח בתרועת ניצחון של חיזבאללה בחטיפת חיילים או פלישה ליישוב או מוצב, אז הסיפור הזה יהיה עקוב מדם.

אבל הסבירות לכך הולכת ויורדת. חיזבאללה "פצוע קשה" והארגון שותת דם. מאות הרוגים בסוריה, אלפי פצועים ומשבר כלכלי עמוק. סוריה שאבה את חיזבאללה למלחמה קשה מאוד והדרך חזרה לא תלויה בנסראללה אלא באיראן. חיזבאללה עם מחסנים עמוסים כל טוב אבל בלי צבא שילחם, בלי כסף לשלם ללוחמים ועם ערימה של פטורים רפואיים על השולחן. חלק גדול מלוחמיו הוציאו "גימלים" מהקרבות הקשים בסוריה.

דאעש עדיין רעיון, אבל רעיון רע. וכשדאעש יפנה חרבו לעבר ישראל הוא יפגע קשה. איך ישראל תגיב? לא ברור. מה שכן ברור, בישראל רואים את אחרון הלוחמים מעבר לגבול ותגובה נכונה היא כרגע ההרתעה היחידה נגד פיגוע שכזה.

השב"כ ברשת החברתית


שירות הביטחון הכללי מצליח השנה להציג את אחת השנים הטובות שלו בסיכול טרור פלסטיני וכישלון עצום בסיכול טרור יהודי. ראש השב"כ יורם כהן מאותגר ניהולית על אנשיו המצוינים שעושים ימים בעיקר לילות של סיכול טרור. מצד אחד הצליח השב"כ להוכיח שהוא ארגון עצמתי, שהמודיעין שלו חי ונושם את יהודה ושומרון, שהחמאס כבר לא יכול להרים ראש כמו לפני 20 שנה.

לצד זה, מבחנו הגדול של הארגון לא בא לידי ביטוי בציבוריות בהוצאת מחבל ממיטת בית חולים בשכם יממה לאחר שביצע רצח נתעב, אלא מבחנו הגדול ציבורית הוא בפענוח הרצח בדומא. זה כישלון של החברה הישראלית, שמודדת את השב"כ בנקודה אחת של חיסרון לצד אלפי נקודות של יתרון. השב"כ יצטרך להניח לפרקליטות תשתית הרבה יותר גדולה מהודאה ושיחזור של רצח דומא וכתבי האישום יהיו חייבים להסתיים בהכרעה ברורה כולל בערכאות למחוזי ולעליון.

בשב"כ מבינים זאת היטב. אם פרשת דומא לא תסתיים כך, היא תחלחל בנו שנים ארוכות ורעות. החברה הישראלית, בעיקר זו שחיה בתקשורת וברשת החברתית חייבת המון לשב"כ וחייבת לחזור ולחבק את הארגון. תנו לשב"כ לנצח אחרת כולנו נפסיד.

בית משפחת דוואבשה. המשימה הגדולה ביותר של השב"כ. צילום: פלאש 90


שר של ביטחון


רגע לפני שנגיע לשר הביטחון, הצליח הרמטכ"ל איזנקוט בזירה מאתגרת ולאו דווקא בטחונית. איזנקוט הצליח במבחן שהרבה לפניו לא העזו לגעת או נכשלו, ולקח למעשה את השליטה על הקיצוץ שיתרחש בקרוב בצה"ל. זה היה היה אתגר נוסף ולא מבצעי אלא ניהולי. התוכנית הרב שנתית גדעון, שהוא עצמו הוביל השנה, הביסה בקרב על דעת המחליטים את דו"ח לוקר. איזנקוט הצליח להציל הרבה אנשי קבע מחרב הפיטורים המשפיל ויצר תכנית רב שנתית מאתגרת שלראשונה זה שנים תיתן לצה"ל אורך נשימה ראוי.
 
השנה הזו הייתה גם שנת מבחן של שר הביטחון משה (בוגי) יעלון. קטונתי מלתת ציונים לשר הביטחון, אבל אי אפשר שלא לשבח אותו על ניהול המערכת המורכבת ביותר בישראל ובמזרח התיכון. המזל הגדול של יעלון זה שהוא לא פוליטיקאי. אחרי הבחירות רצו הבטחות לפיהן נפתלי בנט או אביגדור ליברמן רוצים את תיק הביטחון. לא רוצה לדמיין בכלל את נפתלי בנט במשרד הביטחון בשנה האחרונה. נתניהו לא נפל בפח הפוליטי ושם בראש המשרד את האיש הכי אחראי בפוליטיקה הישראלית.

כבר שנים בלשכת שר הביטחון לא ישב על הכיסא אדם ששם באופן מוחלט את הפוליטיקה בצד ועוסק רק בביטחון. בלי טריקים ובלי שטיקים. אפילו עם אורן חזן הוא הספיק לריב ולא נגרר למרות שזה הכי קל. יעלון ספג מחזן, מנפתלי בנט, מאביגדור ליברמן, ממירי רגב (האישה הכי חזקה בליכוד) ולא נבהל, ההפך.

יעלון החזיר בכל הכוח, בלי פוליטיקה, רק עם יושרה ניהולית ומקצועית. הוא אולי הפסיד בליכוד אבל הרוויח ציבורית. כבר הרבה שנים שלישראל אין שר ביטחון שנגרר אחר עדר ובשיקול רב מינה רמטכ"ל למרות הלחצים למנות מתמודדים אחרים. השר יעלון נאבק בעליהום איום על אנשי הקבע ולא הרפה. הוא יצא לקרב של אחד על אחד מול דו"ח לוקר שאיים לא רק לפגוע באנשיו, אלא גם לפגוע בסמכויותיו וניצח בגדול.

בפעם הראשונה הצליח שר ביטחון לסגור תקציב עם שר אוצר וכולם מחייכים. בסיום שנת 2016 מציב השר יעלון מערכת ביטחון בדיוק כמו שרצה. המבחן הגדול בעיני שיעלון עבר הוא דווקא הדרמה שהתרחשה בשבועות האחרונים תחת משרדו בקריה בתל אביב, דרמה שהסתיימה בהדחתו של ראש מנהלת חומה יאיר רמתי.

להדיח את מדען הטילים הטוב ביותר בארץ ובין הטובים ביותר בעולם זו החלטה ניהולית שרק  מנהיג יכול לקבל. יעלון היה מוכן לשלם מחיר כבד כדי למחוק את הסיפור, אבל בחר בדרך הנכונה והוכיח שהוא עובד קודם כל עם הראש והערכיות ולא עם הלב והרגש.
החלטות שקולות וקשות. משה (בוגי) יעלון. צילום: פלאש 90