פרשת הרצח בדומא, ודאי אחרי אפקט סרטון החתונה, הכניסה לשיתוק את רוב אנשי המחנה הלאומי. לא סתם לשיתוק, לפחד מצמית של ממש. פחד מ"מה יגידו עלינו", שהוא הפחד הגרוע ביותר. 

הפחד הזה - שמא לא נצא טוב בתקשורת, שמא יצליחו שוב לסמן אותנו, כמו אחרי רצח רבין, כחלק ממחנה הרוצחים - הוא פחד מסוכן. הוא לא מאפשר לתהות ולשאול ולבקר. הוא לא מאפשר לקיים שיח מורכב. הוא לא מאפשר להגיד שאתה מוטרד מהעינויים, בלי לחשוש שיהפכו אותך לבנצי גופשטיין. הוא לא מאפשר להגיד שחשוב היה לראות את סרטון החתונה, אבל חשוב לא פחות לזכור שהוא מתאר התנהגות של כמה עשרות אנשים וזהו. הוא לא מאפשר לצאת בחריפות נגד ההשתוללות של כל מי שמטפלים בחקירות האלה, להציב סימני שאלה סביב הצעדים הדרקוניים שננקטו נגד צעירים, שהיום כבר ברור שחלקם לא היו קשורים לרצח, ולתמוה איך בית המשפט הופך לחותמת גומי לכל מה שמתבקש ממנו. 


הפחד הזה הוא שהעניק רוח גבית חזקה למי שביקשו לעצור לחמישה ימים את החתן מאותו סרטון, חודש אחרי החתונה שלו, חודש אחרי שהשב"כ ידע היטב מה היה בחתונה הזו, ולהוביל אותו לבית המשפט באזיקים כאילו ביצע הרגע פשע, כאילו לא היה יכול לברוח עד היום לו רצה, ועוד להחשיד אותו ב"התקהלות אסורה" בחתונה שלו עצמו. למה מי שממונים על החקירות האלה מרשים לעצמם לעשות את כל זה? פשוט מאוד. כי הם יכולים. כי הם יודעים שכמעט כל התקשורת, שתפקידה לחקור ולהעלות ספקות, לא מתעניינת בכל אלה כשמדובר ביהודים. כי הם יודעים שיש כאן מעט מאוד אנשים, מחוץ לגזרת בן גביר, שיש להם אומץ לצעוק "משוגעים, תירגעו". 


אז למה מטרידים אותי השיתוק הזה והפחד הזה דווקא בקרב אנשי הימין? כי מרוב אנשי השמאל ומרוב אמצעי התקשורת אני לא מצפה לכלום. הם עכשיו בעיצומה של חגיגה. אחת לזמן מה יש להם הזדמנות לשים את כל המחנה הלאומי או את כל הציונות הדתית על המוקד ולסמן את כולם כערוגות של רוצחים, וברגעים כאלה הם שרים "אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם". 

# # #

בשבוע שעבר מתח כאן חברי, יוסי מלמן, ביקורת על אלה בימין שיוצאים עכשיו נגד העינויים. "איפה הייתם בכל אותן שנים כשהאמצעים האלה הופעלו נגד פלסטינים, ומדוע שתקתם", שאל וגם ענה: "התשובה היא כמובן מוסר כפול". 


נדמה לי שבמקרה הזה, במוסר כפול אפשר להאשים בעיקר את הצד הפוליטי שמלמן בא ממנו. הימין הניף במהלך השנים הרבה דגלים. אפשר היה להסכים איתם, אפשר היה לחלוק עליהם, אפשר היה לחשוב שהם מסוכנים ואפילו גזעניים. אבל את דגל זכויות האדם הניף השמאל, והוא הניף אותו על התורן הכי גבוה שלו. וכשהשמאל צעק "עינויים" וגם הצביע נגד החוק להזנה בכפייה בעקבות שביתת הרעב של איש הג'יהאד האסלאמי, בהחלט לגיטימי לשאול אותו לאן הוא נעלם עכשיו. 


אין לי דבר וחצי דבר עם מי שביצעו את הרצח בדומא וגם לא עם מי שנמנה עם החבורה המקיפה אותם. אני ציוני, אני מאמין בממלכה, אני מתנגד לאלימות, או בקיצור: היפוכם המוחלט של בני חבורת המרד של מאיר אטינגר את קומפני. לפיכך, אין בדברים שלי כדי לומר מילה בזכותם, אלא כדי לומר הרבה מילים בגנותם של רוב מי שמסקרים את עניינם. כי אם במוסר כפול עסקינן, הטיפול התקשורתי בחבורה הזו נגוע בו עד מאוד. 


השבוע, אחרי שהפנמתי את מה שהסבירו לי, שאל הקבוצה הזו צריך להתייחס כמו אל מחבלים לכל דבר, שמתי לב לפתע שכל כללי הסיקור הרגילים שחלים על מחבלים פלסטינים, משום מה לא חלים עליהם. כי כשמדובר בטרור הפלסטיני, אנחנו עסוקים הרבה מאוד בניסיון להבין את מקורו. הרי ערבי לא רוצח סתם כי הוא שונא יהודים. ישנו הכיבוש וישנו הייאוש, ישנם המחסומים וישנה הנקמה על מות הקרובים. 


ופתאום, תהיתי ביני לביני לאן נעלמו כל אלה המחפשים בדרך כלל נימוקים והצדקות לטרור. שהרי, אם לרוצחים ערביים יש סיבות טובות, בטח גם ליהודים יש כמה כאלה. אולי זה הטרור הערבי שמפיל בנו חללים, אולי זה הייאוש מכוחות הביטחון שלא מצליחים לשים לטרור הזה סוף. אולי בכלל זה המינהל האזרחי שהורס בנייה בלתי חוקית אצל היהודים ולא עושה את זה אצל הערבים. 


אבל לא. עכשיו לא תשמעו את השאלות הללו. יש שאלות שלא שואלים. כמו שלא תשמעו אף פעם, כשערביי ישראל מבצעים פיגועים או סתם מצטרפים לדאע"ש, שום דיון שיעסוק בערוגה שבה הם צמחו או באווירה שהביאה אותם לאן שהביאה. הערבים הם אינדיבידואלים. ראש גדול. להם אין סביבה תומכת. הם "המפגע הבודד". 


בעיני שלי, שיהיה ברור, אין רוצחים טובים ואין סיבה ותירוץ שמצדיקים אלימות. אני רק מתקשה להבין למה חלק מהרוצחים מקבלים אצלנו הנחות סוף עונה וחלק לא. ואיך זה שבעקבות רצח שביצע ערבי, יונית לוי שאלה את השר גלעד ארדן למה הממשלה שלו לא בונה לערבים עיר חדשה, ואין שום סיכוי שאחרי הרצח בדומא היא תשאל אותו למה הממשלה לא בונה ליהודים התנחלות חדשה.


בעניין המוסר הכפול, צריך להסביר את זה הכי ברור שאפשר. כן, היחס לישראלים והיחס לפלסטינים בחדרי החקירות לא צריך להיות זהה. אין כאן עניין גזעני. ההפרדה אינה בין יהודים לערבים, אלא בין אזרחי המדינה לבין אויביה. הפלסטינים הם אויב חיצוני. הם לא חלק מאיתנו. אין לנו מחויבות כלפיהם כמו זו שיש לנו כלפי אזרחינו. אגב, ההבדל הזה לא רק צריך להתקיים, הוא התקיים מאז ומתמיד. נגד אויבים מבחוץ נלחמנו עם מרכבה סימן 3, נגד אויבים מבית לא. לא כל מה שמותר לעשות במלחמה נגד יריב חיצוני, מותר נגד יריב מבית. 


מה בכל זאת מותר? אני, באופן אישי, תומך בהפעלת אמצעי חקירה חריגים ואף בגלישה לכיוון העינויים במקרים של "פצצה מתקתקת". העניין הוא שבפרשת דומא נראה שהגדרת הפצצה הזו עברה כביסה בהרתחה. פצצה מתקתקת, כמו שאני תופס אותה, היא מקרה שבו שירות הביטחון הכללי תפס מישהו ששילח למשימתו מחבל מתאבד עם חגורת נפץ ושעון שסופר את הדקות לאחור, ושבעוד שעתיים יביא לפיצוץ גדול. אם לא נפעיל כוח כלפי המשלח העצור והוא לא יגיד לנו על איזה אוטובוס עלה המחבל, בעוד זמן קצר מאוד יעלו 40 איש בסערה השמיימה. 


כאן, בחקירה הנוכחית, מספרים לנו סיפור חדש. כאן מישהו לקח את סוגיית הפצצה המתקתקת ותוך שימוש בעינויים קשים מתח את איבריה עד מעבר לגבול ההגיוני. אני כבר לא מדבר על זה שמתברר שחלק ממי שעונו לא קשורים בכלל לפרשה הזו. הסיפור חמור עוד יותר. כי אם מישהו שעשה פיגוע אתמול הופך לפצצה מתקתקת רק בגלל החשש שהוא יבצע פיגוע דומה מחר, הרי שכל ערבי שזרק פעם אבן או בקבוק תבערה הוא פצצה מתקתקת משום שהוא יכול לעשות את זה שוב מחר. במילים אחרות, כל פלסטיני שנכנס פעם לחקירת שב"כ הוא אובייקט לגיטימי לעינויים. ואל המקום הזה גם אני, שתומך בטיפול שונה לחשודינו לעומת חשודי האויב, לא רוצה להגיע. 

# # #

עכשיו בואו נחזור לסרטון החתונה. הזעזוע מהחתונה היה מפגן ענק של צביעות ושל ציניות. נתחיל בזה שבקרב אוהדי הכדורגל והכדורסל אפשר לצלם סרטונים כאלה על בסיס כמעט שבועי. "מוות לערבים" אצל בית"ר, "בדם ואש נפדה את פלסטין" בסכנין, שלא לדבר על היציעים של הפועל תל אביב. אצל האדומים, במקום דוואבשה ישנם שמעון מזרחי ומוני פנאן המנוח, ובמקום קבוצה שולית של נערי גבעות שאין לה תומכים, יש קבוצה חסרת גבולות שמצדיעה במועל יד ושלושה רבעים מהעיתונאים בישראל אוהדים אותה. 


אבל הניפוח של סיפור החתונה לממדי ענק הוא ציני בעיקר כי אנחנו בוחרים בקפידה ממה להזדעזע וממה לא. נשבע לכם שאני לא מסוגל להבין איך חבורת נערים שרוקדת בחתונה עם תמונת הילד הנרצח, באופן מגעיל ודוחה ככל שיהיה, מביאה אותנו לעסוק בה יותר ממה שעסקנו בח"כ אחמד טיבי, כשזה נשא נאום שלם בשבח השהידים. לא נער גבעות. חבר כנסת. נבחר ציבור. אולי תזכירו לי אם ראיתם פעם מישהו מהח"כים, שנערי הגבעות האלה טורדים את מנוחתם, יוצא מהמליאה כשטיבי נואם? ובכלל, אתם מסוגלים להסביר לי איך אורן חזן נפסל מלהיות סגן יו"ר הכנסת בגלל התחקיר של ערוץ 2, וטיבי - שהיה עוזרו של ארכי טרוריסט שדם אלפי יהודים על ידיו - יושב שם בלי שלמישהו זה מפריע? 


אני בעד שכל מי שנקט אלימות מתוך החבורה העצורה היום, יבלה שנים ארוכות בכלא. אבל אני לא מוכן ליפול קורבן לספינים של השב"כ שמנסה לשכנע אותי שהחבורה הזו רצתה להכתיר פה מלך ולהפיל את המשטר. עם כל הכבוד, מאיר אטינגר בן ה־20 וקצת עוד לא מפיל פה משטר וגם לא מכתיר כאן מלכים. גדולים ממנו ניסו ולא עלה בידם. 

# # #

אני לא טיפש. ברור לי שהתקשורת לא עוסקת בחבורת נערי הגבעות הזו בהיקף הזה, כי יש לה בעיה עם אותם עשרה או 40 חבר'ה. החבורה הזו היא מטרת דמה. מאחוריה נמצאות המטרות האמיתיות. המעניינות יותר. הציונות הדתית. המתנחלים. אני רואה את ההתקפות על החברה המתנחלית, את הקשקושים הקבועים על "הערוגות" שבהן צמחו הרוצחים ומתפלץ מהיכולת להסית ולסובב את המציאות. 


לא ביקורת צריכה החברה הזו לקבל, אלא פרס ישראל לחינוך. מפעל ההתנחלויות מגדל כבר שנים ילדים תחת טרור יומיומי בלתי פוסק. אין כמעט מי שנוסע על כבישי השומרון ולא היה מתישהו מטרה לניסיון רצח. באבן, בבקבוק תבערה או בירי. אין בהתיישבות אדם שלא מכיר מישהו שנרצח. חבר, שכן או קרוב משפחה. אין כמעט בית ספר שאין בו כיסא חסר של ילד שנרצח או כיסא שעליו יושב ילד יתום שאבא שלו נרצח. ומי שאחראי לכל זה הוא האויב הערבי הפלסטיני שנמצא מטר ליד. הושט יד וגע בו. קורבנות הפיגועים האלה רואים את מי שמקרבם יוצאים הרוצחים, מדי יום ביומו. הם נוסעים לצדם בכביש, כשדמם רותח, כשלבם מלא געגועים לחבריהם שנפלו. 


ולמרות כל זה, עם כל הקשיים, עם כל הכאבים, הם קוברים את חבריהם וממשיכים לעשות טוב. לקום בבוקר, ללכת לעבודה, להתגייס ליחידות התורמות ביותר, לתת הכי הרבה שאפשר. ובאופן מפתיע, ממש מפתיע, איש מהם לא לוקח את החוק לידיים. איש מהם לא נוקם. כמעט. אירוע דומא נורא שכזה מתרחש פעם בשנים רבות. מישהו שמחנך את הדור הזה מצליח, אלוהים יודע איך, לתעל את כל הכעסים ואת כל העצב ואת כל התסכול למקומות טובים. באיתמר ממשיכים לעשות חסד. ביצהר סופרים כבר בן יישוב חמישי שתרם כליה לאדם שהוא לא מכיר וממשיכים בגיוס השישי והשביעי. אני מתקשה לראות עוד חברה שהייתה עומדת בניסיון שכזה ויוצאת ממנו ככה. 


להצדעה הם ראויים על כל זה, להרבה מים חיים שישקו את הערוגות שלהם, לא לקריאות גנאי. 
 

# # #

 

מי שהתחבר לאיזשהו כלי תקשורת, למחרת ההחלטה של משרד החינוך שלא לכלול את ספרה של דורית רביניאן "גדר חיה" בתוכנית הלימודים, היה יכול לקבל את הרושם שמדינת ישראל מחשבת את קצה לאחור, שמשרד החינוך הכריז מלחמה על עולם התרבות, שנפתלי בנט עומד לשלוח את המשטרה החשאית לחפש מבית לבית אם למישהו לא נשארו במקרה עותקים של רביניאן בבוידעם, ושהרשות למאבק בתרבות המערבית מזמינה את הקהל הרחב לטקס שריפת הספרים המרכזי. 


נפח העיסוק התקשורתי המטורף בסוגיה הזו, בצירוף הטרמינולוגיה הבוטה, לימדו הכל. תשתו מים, שמאלנים. לא בריא להיסחף. אפשר לקרוא את הספר, אפשר גם לקנות אותו ב"סטימצקי" כמו כל ספר אחר. יש ספרים בודדים שעליהם נבחנים ילדינו לבגרות, "גדר חיה" ואיתה עוד המון המון ספרים אחרים לא יהיו ברשימה המצומצמת מאוד הזו, זהו. לא צנזורה ולא נעליים. לא כל דבר זה בולשביזם, לא כל החלטה זו אינקוויזיציה, והניסיון לשכנע אותנו בעקבות כל נפיחת אגזוז שמדובר ברעידת אדמה מתקרבת, מתחיל להיות קצת פתטי. 


יש תחושה בזמן האחרון שלא מעט גורמים בשמאל הולכים ומאבדים את זה. פעם הם עוד יכלו למתוח ביקורת מנומקת על מהלכי הממשלה, עכשיו עושה רושם שהעסק הזה מתחיל לעייף אותם. אם בימין את הטון בשיגעון ובתגובות הקיצוניות נותנים השוליים, בשמאל זה בא דווקא מטעמם של אנשי הרוח. נתן זך קבע בעקבות ההחלטה ש"שר החינוך מטומטם". א.ב יהושע קרא לה "פיגוע תרבותי". אריאל הירשפלד הודיע שזה מזכיר לו את חוקי נירנברג. 


בכלל, השואה הולכת חזק מאוד בתגובות של השמאלנים בזמן האחרון. חוק השקיפות של איילת שקד הזכיר להם מיד את הטלאי הצהוב. ד"ר עופר כסיף כינה את השרה "טינופת ניאו־נאצית", ומהצעת חוק אחת לזו שאחריה הטקסטים רק הולכים ומקצינים. נדמה שאין עוד סתם מחנות עבודה קטנים. שכדי להשיג מקסימום אפקט, הכל זה מאושוויץ וצפונה. מצחיק עד כמה אנשי השמאל - שלא מפסיקים להטיח בימין שהוא מסית, ושהזדעזעו עד עמקי נשמתם כשוועד מתיישבי השומרון השתמש במילה "שטירמר" בסרטון שהנפיק - לא מצליחים להוציא מילה מהפה בלי תזכורת קטנה ל"מה שהיה לפני 70 שנה".  


לא קראתי את הספר של רביניאן, אבל אני מרשה לעצמי לכתוב על הסערה שהתעוררה סביבו, בזכות אמירה של רביניאן עצמה. "זה לא עניין של ספרות", הסבירה אתמול, "זה עניין של אזרחות". והיא צודקת. קראתי את נימוקי משרד החינוך והם נראו לי לגיטימיים והגיוניים, בערך כמו הנימוקים ההפוכים להם. הסיפור החשוב כאן איננו הספר. הסיפור החשוב הוא הניסיון של גורמים שתוצאות הבחירות היו לצנינים בעיניהם, להוציא כל החלטה של שר משרי הממשלה ממתחם הכשרות. הם לא מבקרים את החלטות הממשלה, הם מנסים להפוך את כולן לבלתי לגיטימיות. לתת לנו תחושה של תוהו ובוהו וחושך על פני תהום.  


מתווה הגז, בלשון שלהם, הוא לא מתווה רע. הוא שוד. חוק השקיפות של שקד, כבר אמרנו, שווה ערך להחלטה ההיא על הטלאי הצהוב. מירי רגב לא יכולה לקבוע סדרי עדיפויות חדשים בתקציבי התרבות, כי זו "התערבות פוליטית פסולה". הממשלה לא יכולה לחוקק כלום בענייני בית המשפט, כי "זה לא דמוקרטי". ראש הממשלה, בכובעו כשר החינוך, לא היה יכול להחליט שהוא לא רוצה תומך סרבנות כחבר בוועדת פרס ישראל, אף שהחוק מסמיך אותו במפורש לקבוע מי יהיו חברי הוועדה, כי זו "התערבות גסה ופסולה". לבנט אסור היה לקבוע שהוא לא רוצה שילדי ישראל יצפו בהצגה שנכתבה בהשראתו של מחבל, כי מיד הטיחו בו שהוא חשוך ושהוא פוגע ביצירה ובתרבות. 


החבורה הזו מנסה בכל דרך להפוך את ההצבעה שלנו בקלפי לחסרת משמעות. היא קיבלה החלטה מושכלת לא לאפשר לנבחרי הציבור למשול או לקדם את עולם הערכים שבשמו נבחרו. כש-40 נערי גבעות מחליטים לחתור תחת הלגיטימיות של המשטר, מילא. כשהעיתונות מובילה את הקו הזה באגרסיביות, זה כבר מטריד הרבה יותר.