סבא שלי, בארי לנגפורד, היה שקרן במשקל כבד. מגדולי השקרנים שקמו לעם היהודי. פעם אחת הוא סיפר לי שהנחית מטוס נוסעים לאחר שהטייס התעלף, ופעם אחרת הוא סיפר שהיה מועמד להיות אסטרונאוט ולהגיע לירח, אבל בגלל שלא הסכים להפסיק לעשן ואי אפשר היה לעשן במעבורת החלל (ובטח לא בחליפת החלל) הוא ויתר על תענוג.



האירוניה הגדולה הייתה שדווקא את הדברים האמתיים והמדהימים שקרו בחייו הוא בחר שלא לספר.
 
לפני כמה שנים טובות נסעתי ללונדון ביחד איתו וערב אחד ישבנו עם טיפוס בשם לזלי קון, שאותו הגדיר כ"חבר ותיק". בשלב מסוים, אחרי ששני הבריטים האלה שתו כהוגן וקיללו במבטא הקוקני שלהם את כל העולם בערך, לזלי קון פנה אליי ואמר לי שבלי סבא שלי, דיוויד בואי, שהלך היום לעולמו, לא היה פורץ והעולם לא היה מכיר אותו. הייתי קצת בהלם. פניתי לאימא שלי שישבה בצד השני ואמרתי לה שהזקן הבריטי בצד השני טוען שבזכות סבא בארי דיוויד בואי פרץ או משהו כזה. "that's wonderful dear", אמרה לי אמי הבריטית בשוויון נפש והסבירה לי שאם לזלי אומר את זה, אז זה כנראה נכון - כי לזלי היה המנהל הראשון של דיוויד בואי ומי שהפיק את הסינגל הראשון שלו אי פעם "LIZA JANE" (ואפילו קיבל קרדיט ככותב הסינגל). הסינגל יצא בימים כל כך מוקדמים באבולוציה המוזיקלית של דיוויד בואי, שהוא עדיין השתמש בשם המקורי שלו "דיוויד ג'ונס".
 

הסתובבתי ללזלי וביקשתי להבין ממנו על מה לעזאזל הוא מדבר. הוא הסביר לי שזה די פשוט. השנה הייתה 1965, הוא ניהל את בואי הצעיר (שהיה אז בן 18), וחיפש דרך להזניק את הקריירה המוזיקאלית שלו. הוא פנה אל שלל תוכניות המוזיקה הפופולאריות של ה-BBC וביקש שייתנו לבואי להופיע באחת התוכניות. פרט לאדם אחד בשם בארי לנגפורד, שהיה המפיק והבמאי של תוכנית המוזיקה "Gadzooks! It's All Happening" ששודרה ב-BBC 2, אף אחד לא טרח אפילו לחזור אליו.
 
"קבענו פגישה", הסביר לזלי, "וכשסבא שלך ראה את דיוויד הוא ישר אמר: 'הנה מישהו שאי אפשר להתעלם ממנו'". אבל זה לא היה כזה פשוט. הימים היו ימים שמרנים ואי אפשר היה לתת לגברים עם שיער ארוך להופיע בטלוויזיה. למעשה התנאי של סבא שלי להשתתפותו של בואי בתוכנית היה שהוא יסתפר. בואי סירב. אחר-כך, כשלזלי קון דיבר עם סבא שלי בנפרד, הוא התוודה בפניו שכאדם פרטי הוא שותף לדעה שאורך השיער הוא בולשיט, אבל כבמאי ומפיק הוא כפוף לרגולציה של הערוץ שקבעה תקן מסוים של אורך שיער לגברים על המרקע.
 
מאחר והיה מדובר בשני טיפוסים ערמומיים ותחמנים, הם הגו תוכנית מעניינת שהייתה אמורה גם לסדר לבואי את ההופעה המוזיקלית הראשונה שלו בטלוויזיה, וגם תעשה רעש כללי סביב בואי הצעיר. הם הלכו ושילמו לעשרות נערים צעירים בשביל שיגיעו עם שלטים עליהם הכיתוב "Be Fair To Long Hair" ויפגינו איתם מול משרדי ה-BBC. מנהלי הערוץ ראו את המהומה ואישרו את הופעתו של בואי בתוכנית, אבל בתנאי שאם תתקבל תלונה אחת מהצופים על אורך השיער, כל השכר של בואי ולהקתו על ההופעה יילך לתרומה.
 
"ההופעה עברה בשלום ולא התקבלה אף תלונה" אמר לזלי והוסיף ש"זו הייתה הפעם הראשונה בה הציבור הבריטי זכה להכיר את דיוויד בואי".
מאחר והסיפור נשמע לי טוב מדי, החלטתי לעשות תחקיר מקיף ולנסות לאמת את הסיפור עם דפי ההיסטוריה. הדבר המדהים הוא שלא רק שהסיפור הסתבר כנכון, אלא שגם הסתבר לי שסבי דאג להזמין את בואי לעוד תוכניות טלוויזיה מוזיקליות שהוא ביים והפיק ב-BBC, כמו למשל The Beat Room ו- !Ready Steady Go.
 
כמובן שגם פניתי לסבי וניסיתי להבין איך דווקא את המידע הזה בחר להסתיר. "למה לא סיפרת לי על ההיכרות שלך עם דיוויד בואי??", שאלתי אותו.
"סיפרתי לך על המטוס שהנחתתי, נכון? זה מספיק"...