יום ראשון נראו המדפים בסניף מגה בעיר ברחוב ויצמן בתל אביב עלובים, עירומים, מבוישים. לקוחות שאלו על מוצרים אלו ואחרים שלא נמצאו על המדף, והעובדים נאלצו להתנצל ולומר שהספקים עצרו את חלוקת הסחורה. על הפנים של העובדים אפשר היה לראות את הדאגה וחוסר הוודאות ממה ילד יום. העיתונות הכלכלית נברה בינתיים בכמויות הכסף והדיבידנדים שלקחו לעצמם בכירי העסק שנכשלו בניהולו, וזה נראה מסוג הסיפורים של “לא ייאמן כי יסופר״. 

אני זוכר את האירוע החגיגי שהתלווה לפתיחת סניף ויצמן בתל אביב, שנקרא בתחילת הדרך הקו־אופ: אקרמן מהמכולת ברחוב ארלוזורוב 129 היה מודאג מכך שהוא יפשוט רגל; פרנקל מחנות הירקות בארלוזורוב 141 הודיע ללקוחות הקבועים שהוא ימכור במחירים נמוכים יותר מהקו־אופ; כל תושבי האזור נהרו לראות את הפלא שנקרא קו־אופ, שבו אפשר היה לקנות במכה אחת מצרכי מכולת, ירקות, פירות ובשר.
עברו עשרות שנים, החנויות של פרנקל ואקרמן נמחקו מהמפה. הקו־אופ עבר גלגולים שונים והפך למגה בעיר, עוד מקום שבו שילמתי 3.30 שקלים על מוצר שמודבקת עליו תווית המחיר 2.70 שקלים, ושבו חויבתי על פלפל קלוי אדום שעליו הודבקה תווית המחיר 13.90 שקלים בהגיעי לקופה ב־15.90 שקלים. מקום שבו דחפו לי על המדף סחורה שלמחרת פג תוקפה כשמאחוריה הסתירו את הסחורה הטרייה. בקיצור, שיטת ישראבלוף, שעובדת בהרבה עסקים, ומי שאוכל אותה הם בעיקר הקשישים, ותיקי העיר, שגרים בסביבה ואינם בודקים איך עובדים עליהם בעיניים, משום שעיניהם כבר לא מה שהיו פעם והערנות לצרכנות נכונה התרחקה מהם עם השנים כשהפכו לפנסיונרים קשישים.

העובדים של הסניף כמעט חסרי עבודה בשל המחסור במוצרים ובלקוחות שהלכו לחפש את הנדרש להם בחנויות אחרות באזור. ארבעה עובדים מתגודדים ליד מדפי הירקות והפירות, מטכסים עצה מה צריך לעשות, איך ומתי. כשאני שואל אותם אם הם ישנו בלילה, הם עונים לי שלא, שאלתי אותם אם כל אלה שעמדו בראש הרשת ישנו טוב בלילה, הם עונים כמעט במקהלה שעם הכסף שהם “שדדו מהקופה״ הם ישנים מצוין. 
“למה לא הגעתם, 3,500 עובדים פלוס בני משפחה וקרובים לעשות להם ‘חגיגה'?״, אני שואל אותם. כל אחד מהם מספר סיפור אחר למה לא יכול היה ללכת להפגין נגד הבוסים בהווה ובעבר של מגה.
 
***
ביום שני היו סניפי הרשת סגורים, העובדים חיכו להכרעת הדיון המשפטי על הקפאת הליכים למגה. במסדרונות בית המשפט צעקו כמאה עובדים זועמים לעבר יו״ר מגה, אביגדור קפלן, “גנב, גנב״. קפלן עשה פנים כועסות ונעלבות.
אלון הריבוע הכחול, החברה האם של מגה, מצאה לנכון לאחרונה, בשיא המשבר של מגה ומאבק העובדים על מקום עבודתם ועל פרנסתם, להעניק בונוס ליו״ר מגה אביגדור קפלן בסך של 560 אלף שקלים. הפרסום על הבונוס הוציא את העובדים מדעתם. כאשר כתבים כלכליים הטיחו בפניו של קפלן את המצב הבלתי ייאמן של 3,500 עובדים שעומדים בפני פיטורים מעסק כושל שהוא היו״ר שלו והוא אינו מתבייש לקחת בונוס - קפלן נראה נעלב ואפילו כעוס על הטחת הממצא הזה, כאילו עשה מעשה נורא: “אני עובד מסביב לשעון בשלוש משרות ומרוויח שליש ממה שקודמי הרוויחו. לקחת את הבונוס שקיבלתי ולעשות ממנו עניין - זה פשוט לא הוגן״.
הדברים של קפלן הוציאו את העובדים מדעתם, במיוחד כשהתפרסמו הנתונים על ההכנסות שלו בשנים האחרונות בסך של עשרות מיליוני שקלים. גם דודי ויסמן, שדרש בונוס של יותר ממיליון שקלים, לא יצא נקי מזעמם של העובדים. חצי זעם ארסיים נשלחו גם לכיוונו של השותף הבכיר במגה שרגא בירן, איש עשיר כקורח שבמשך שנים דאג להזכיר שבצעירותו היה קומוניסט. “הוא לא קומוניסט״, אומר לי אחד העובדים, “הוא מגה חזיר״.
ביום שלישי נפתחים סניפי מגה לאחר שהגיעו בבית המשפט להסדר, הקפאת הליכים למשך חודש, שתיתן קצת אוויר לנשימה לעובדים ותדחה את הקץ. קפיטליסטים חזירים שמריחים אפשרות לעשות סיבוב על נכסי מגה מרחפים באוויר, משחרים לטרף, כולם מציינים שהם דואגים לעובדים, אבל העובדים כבר לא מאמינים לאף אחד. אני מגיע לסניף לקנות כמה מצרכים, חלק מהמצרכים טרם הגיעו, כי הספקים לא מאמינים יותר למגה על אף שעבור מוצרים חדשים שיגיעו למדף מגה אמורה לשלם במזומן (יש 160 מיליון שקלים בקופתה). החובות שהגיעו לסכום האסטרונומי של 1.3 מיליארד שקלים יכולים לגרום לפשיטות רגל של הספקים הקטנים והבינוניים. 
***
יו״ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן, קרא להגשת תביעות משפטיות נגד הבעלים והקיבוצים ששותפים ברשת על כך שהביאו לקריסת החברה. הוא דורש שיחזירו חלק מהדיבידנדים שמשכו מהחברה במהלך השנים. אם תגיע תביעה כזו לבית המשפט, היא יכולה להיגרר במשך שנים ארוכות כמיטב המסורת של משפטים מהסוג הזה. בינתיים 3,500 עובדי מגה ימשיכו לחיות בחרדה לעתידם. 
שאלתי את העורך המוזיקלי של רדיו ללא הפסקה, יואב חנני, איזה שיר הוא מציע לי להקדיש לעובדי מגה, חנני חייך וללא היסוס שלף לי את השיר של מעוז פלד והטייסים, שם השיר “תבעירו ת׳מדינה״ (נדמה לי שאני השדרן היחיד בארץ שמשדר את השיר הזה):
שלושים שנה עובד, ואין לו שקל,
והאישה מזמן הלכה
חתכו בתקציבים, הורידו את השלטר,
סגרו ת׳מחלקה
לקחו את הכבוד ואת מעט הפרנסה,
חתכו את קנה הנשימה
מכתב אחד, שלוש שורות “תדאג לעצמך”
וכתובת של לשכת האבטלה
וזה הולך ומכרסם, הולך ומכרסם
רעב מצמיח תודעה
עלה מחיר הלחם, ירד מחיר הדלק
תבעירו ת׳מדינה

כן הם יושבים שם באולימפוס שלהם
מדברים על עניינים, בולעים עוגות
והתחת שלהם כבר לא נכנס בג'ינס
אז הם לובשים רק חליפות מהודרות
צוברים קילומטראז׳ ברלין־רומא־טרינידד
שיחות שלום, שיחות להתראות
וכל היום זה פאקה פאקה פאק!
וזה הולך ומכרסם, הולך ומכרסם
רעב מצמיח תודעה
עלה מחיר הלחם, ירד מחיר הדלק
תבעירו ת׳מדינה

והילדים ביקשו ללונה פארק
והוא סופר בכיס ת׳מטבעות
יושב על זה בבית וזה בא בחלומות
וכולם מדברים וכואב לו כבר הראש
והזיעה במצח מצטברת לכדי אבק שריפה
רגע לפני שהוא נרדם מול המסך
היה נדמה לו ששמע את ראש הממשלה
“אם אין לחם - תקנו דלק
תבעירו ת׳מדינה”

וזה הולך ומכרסם ומקרקרת לו הבטן
שבר את החסכונות
תכנן את כל העסק, הזמין משלוח ספיישל
שפך ברחובות
כן זה הולך ומכרסם, הולך ומכרסם
רעב מצמיח תודעה
עלה מחיר הלחם, ירד מחיר הדלק
תבעירו ת׳מדינה. 

ארכיון פרטי 

גמר משחק גביע המדינה בבלומפילד לעונת המשחקים 1970־1971 עלו הקבוצות הכח מכבי רמת גן ומכבי חיפה. לא ייאמן, הכח ניצחה 1-2 ושניים וחצי האוהדים שלה השתוללו בטירוף כאילו לקחו את גביע האלופות. מיד בתום המשחק התפרץ למגרש נער צעיר, ג׳ינג׳י בגיל בר מצווה, הניף את דגל ישראל ועשה תרגילי התחמקות מרשימים משני שוטרים ששעטו אחריו בניסיון לתפוס אותו.
 
עבדכם הנאמן, שהיה אחד מאוהדי הכח “המטורפים״, דפק כמה פריימים ממצלמת המינולטה על הנער הנמלט מהשוטרים.
 
חלפו 45 שנים, אני מצלצל לג׳ינג׳י להעלות זיכרונות מהאירוע שבו צולמה התמונה, קוראים לו דודו גרינברג, ליתר דיוק דוד יהונתן גרינברג, בנו של המשורר הדגול אורי צבי גרינברג.
אנשי תנועת החרות של פעם, הליכוד של היום, יאמרו שלא ייתכן שבנו של אורי צבי הגדול הוא פושטק שמתפרץ למגרשי כדורגל, אבל זו עובדה. אני ודודי צוחקים על הקטע, כי אני הייתי כמה שנים לפניו הקמע האשכנזי של ראשי קבוצת הכח והייתי מתפרחח בצורה בלתי ניתנת לריסון. 

בנו של המשורר אורי צבי גרינברג מתפרץ לבלומפילד, עונת 70-71. צילום: נתן זהבי
 
כשדודי ברח מהשוטרים, הוא התחבא מאחורי האיש החזק של הכח, יוסקאי מזרחי. באותם ימים אף אחד לא רצה להתעסק עם יוסקאי (הוא נרצח כמה שנים מאוחר יותר), ודודי גרינברג הצעיר ידע שיוסקאי יודע מי הוא והוא יגונן עליו מפני לובשי המדים, וכך היה. בבית המשורר, שידעו שהילד הוא היפראקטיבי, העלימו חצי עין מהתנהגותו הפרחחית במגרשי הכדורגל ונתנו לו לשחרר אנרגיה.
 
כיום עורך דין גרינברג הוא בן אדם רציני, בין שאר עיסוקיו הוא מרצה על אביו, על דעותיו ועל שיריו.
 
ביום שני בערב כשראיתי את התנהגות אוהדי בית״ר ירושלים ואוהדי בני סכנין במשחק שהתנהל ביניהן ולווה בקריאות גזעניות ובהתנהגות מגעילה שנובעות מתוך השנאה הבוערת של שני המחנות  - נזכרתי בשני המשוררים אורי צבי גרינברג היהודי הלאומי ומחמוד דרוויש הפלסטיני. 
 
בעיני רבים גרינברג הוא המשורר הלאומי ואין בלתו וכך נחשב גם דרוויש בעיני רבים מהפלסטינים. ובכן, לא תאמינו אבל מחמוד דרוויש היה נוהג להקריא את שירת אורי צבי גרינברג. כדורגל ושירה הולכים יחד, לא שירת משוררים כדרוויש וגרינברג - שירים מזוהמים, גזעניים, ברמת התת־רמה של המגרשים. בין המשוררים אולי אפשר היה להגיע לגישור כלשהו, בין אוהדי הכדורגל אין סיכוי.