"הרמה" אחת שווה אלף מילים. ובערב הזה, ההרמות השתלבו עם המילים, שהתערבבו בבית של הסבתא המזרחית, העיוורת והגנרית שלי. כפרה אנא עליה. ומשם הם המריאו יחד אל מנגינות של מקלטים בשיכון ד' בטבריה. מקלטים פרוצים ששימשו כאכסניה לילדים עם נרגילה ושיער מחומצן. ששמעו בשקיקה מוזיקת דיכאון מכורח מה שהיה אז לעולם להציע. ולא הייתה מלחמה בחוץ. וכן, זה מה שהיה לעולם להציע. אי אפשר להתווכח עם ילד. זה היה מרחב לימינאלי בין הבית המוגן לרחוב ולפעמים להיפך. שם הבאת את עצמך לידי ביטוי. זה היה כל עולמך. ובלילה הזה שמעתי עולמות אחרים שהם כמוני. בתוך לבה של התרבות. רקדתי לצלילי הלגיטימיות מבלי להתבייש. אלו החומרים ומכאן הפואטיקה. 


אז נכון, לא קל להשחיל פוזישנינג מבלי לייצר ביקורת. ויש הרבה. מבית ומחוץ. הדיבור הזה שמתרחש מסביב לערבי השירה של "ערספואטיקה" מרתק גם את האוהדים וגם את המבקרים. אין טוב מכך וזה הגלגל המניע. אבל לפני הביקורת, צריך לעשות קצת שיעורי בית. להבין מהיכן מגיעים החומרים. אם נקפל את הזמן ונחייה את המתים ואת החיים נשאיר בחיים, נמצא; שאי אפשר להכריח את דליה רביקוביץ' להפסיק לכתוב על אביה שנהרג, כמו שאי אפשר לבקש מארז ביטון לחבר שירים שלא בלשון שגיא נאור, ומאבידן למחוק משיריו את הזדקנותו האטית. כך; אל נצווה מהמשוררים הללו לא לכתוב על בית בפריפריה, קובה במיה, אפל שטרודל ובשמים.

המהלכים והתמות בשירים האלו בנויים מזיכרונות, שהולידו מחשבות, שהביאו אחריהן התנגשויות ולבטים שאללה יוסטור. וגם אחריהן ובהתערבות הממסדית והקאנון הספרותי נולדוניני סבאטוחות מגדריות זו תפישתי. וכך אני רואה את הדברים מניסיוני להתמודד עם כתיבת טקסטים בזמנים האלו ומהיכן שהגעתי. אני מניח שיש דמיון רב ביני ובין מה שעובר אצל רוב המשוררים שנוהגים להקריא בערבים האלו. עצם ההתמודדות עם עולם שכבר נכתב בו הכל ומלא בין כה וכה באין ספור ביקורות, הוא דבר שיכול להתיש. ולכן, ההזדהות שלי איתם היא מידית.

  

 ערב מיתולוגי במקרה הכי גרוע  

 
אז מי שזכה להידחק פנימה במוצ"ש האחרון, רגע לפני שדלתות הכולי עלמא נסגרו, הבין כבר בסבב ההקראה הראשון שזה הולך להיות ערב, שבמקרה הכי גרוע של הגוזמאות הוא לא פחות ממיתולוגי. ליבי עם אלו שנשארו בחוץ וצבאו את הכניסה מאוזנו האחת של רחוב מקווה ישראל ועד לסנטרו של אלנבי. אמנם ערבי השירה של ערס פואטיקה מתקיימים כבר זו השנה השלישית, אבל משהו בלילה הספציפי הזה היה מעל כולנה. עמדנו שם שעה לפני פתיחת הדלתות. אשתי, אחותי ואני. הן נגררו אחרי מהכרח החפירות שלי במשך השבוע. חשבתי שזה קצת מפדח להגיע כל כך מוקדם, אבל היו כמה שחשבו כמוני וחיכו שם אפילו קודם. ביניהם היתה חיילת גל"צ, שחיפשה מילים חמות על הערב ואף הצליחה ללקט ממני סינק פתאומי, שהיה מאוד בנאלי לדעת אשתי: "יכולת להעמיק יותר ויצא לך קצת.. בינוני". (גם לדעתי מאמי).

אט אט התאספו באי האירוע אול מול השער. בלתי אפשרי לראות מטר קדימה. באיזשהו שלב שמעתי לידי שתי גרופיות לוחשות אחת לאחרת "הנה עדי קיסר!" כשהרמתי את המבט קדימה ראיתי את תפרחת התלתלים שלה מתרוממת, בדיוק כשהיא טיפסה על הברזלים כדי להיכנס פנימה. שימו לב: אזהרת ניים דורפינג קשה לפניכם!




יש מן פטרונות כזו. כן, כן. מן מרקם שעולה מתוך אין ספור שכבות אליטיסטיות, שגורות ומאוסות שיודעות מה הכי טוב בשביל אותם משוררים. כלומר, חושבות שיודעות. ממש מושיטות להן יד כאילו הם לוקים בחוסר מודעות אינפנטילי. ייתכן שחלקם לא נגד הזרם החדש הזה. אבל הם עדיין שמים עצמם בחלק הרם שבתוך שדה הכוח. הם לא מבינים שהתלות הזו בהם כבר מזמן נמצאת בשלב הפוסט. הם לא יודעים שהניתוק וההולדה מחדש של הרעיונות והלהט החדש אינו זקוק להם עוד.

ערספואטיקה כבר שברה מזמן את המעגלים. "הנגישות" היום לשירה עלתה באחוזים רבים בעקבות המהפכה שהיא עשתה בשלוש השנים האחרונות. המונופול, שדאג להיות כזה שנים ארוכות, המאיס עצמו על תיכוניסטים והדיר ממנו פלחים רבים בחברה. ומה שנשאר לו זה רק להתנפץ על המאזינים והרוקדים בחפלת השירה הזו. הערב התנהל במן ספונטניות מאורגנת כששלושה סבבי שירה נעטפו בהפסקות מוזיקה, או להיפך, פלאס הופעת אורחת בסיום. אם הגעתי למצב שבו אני שר לשמיים בתוך המקלט המחודש הזה בדיוק כמו באותו מקלט ישן – ניצחתי. ניצחנו. ניצחתן.

בתוך הזעקה השמימה מצאתי עצמי מהדהד את מילות שיריהם של אלי לוזון, שריף ו-"זמרת החתונות" מרגול שרה בלייב את "מאלי מאלי מל". וכל זה רגע אחרי ששמעתי את ביטון, ודדון, ומוגרבי ומריו-מרדכי מסלסל את שירו בזיוף גאוני. ורגע לפני שהקשבתי  לשיקנאג'י, כבדיאל וביז'אווי מרסקים לי את הלב. ובראש גם שמעתי את אלו שלא היו שם כמו חסן וחתוכה, ואימא שלי שאומרת: 'יוסי, חאלס להציק לאחותך ולהשמיע לה מוזיקה טורקית, היא בוכה הילדה'.
 
אז אמא, אני צריך לומר תודה ולהאשים את חן אלמליח ששמה לי במוח את תקציר תולדותיי ועדי קיסר שהזהירה שהרעב שלה עוד יפיל לכם את הבניינים. במקומה, הייתי מתחיל לבדוק אם השב"כ מאזין. כי כמו בכל אמנות פורצת, קיים איזשהו מעקב שלטוני. אבל היא לא דואגת כאמור, כי לדבריה: לא צריך להיות נביא, כדי לדעת, שכדאי שתיזהרו אם אנחנו נמשיך להיות רעבים.

ואחרי ההרמות שלי ברחבה ואלו של עכשיו, אני חייב להנמיך. אני יודע שזה עסק רציני כל הדבר הזה. ואולי מסיבת השחרור הזו לא מדברת לכולם. שיש את מי שלא יכול להבין ועדיין רוצה את הקרבה. אבל בואו לא נשכח שמטרת השירה נטולת מטרה. היא פלטפורמה ודם. רגש ודבורים ממזרתות. כלום ושום דבר שמשאיר משהו, שמשאיר קלישאה. חתיכת נייר מקלסר ספירלה שעליה כתובים החיים האוקסימורונים שלנו. 


 


 לְרַאֲוָוה / יוסי יוסף 

תְּלוּיִים
לֵבָנִים וּרְטוּבִּים
כֶּהוּתָם וּבְהִירוּתָם – אִילּוּץ
קְצֶה הַבִּנְיָין בּוֹרֵחַ
הָאַחֶר מִדְרוֹן מֵהֶכְרֵחַ הָאִיזּוּן
חֲשׁוּב לָדַעַת שֶׁיֵּשׁ מָקוֹם לַשֶׁבֵת
מְאֶין רָצוֹן לעֵת בְּרֵירָה 
בֵּין הָעַמּוּדִים אֶפְשָׁר לִבְרוֹחַ
בְּלִי לֶהָכְּהוֹת וּבְלִי לְהַבְהִיר
הַמַּבָּט אֵינוֹ פּוֹתֵר אוֹתְךָ
לַחֲזוֹר עִם תְּשׁוּבוֹת
לַמַּנְגָּנוֹן שְבֶּתוֹךְ הַקְּצָווֹת
וּבְחָרִיגָת הָמִרְפָּסוֹת
יְישׁוּבִים
מְחַיְּיכִים וַעֲסוּקִים
כִּפָּתָם וּבְחִירָתָם – אִילּוּץ.
בּלוֹק הַיֵשִׁיבָה שׁוֹכֵחַ
הַאָחֵר נָתוּן מֵהֶכְרֵחַ הַגִּיווּן
חֲשׁוּב לָדַעַת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהִיתָּלוֹת
לֹא עַל מַבָּט
וְלֹא עַל זְמַנִּים