"היפרדות מן הפלסטינים” הוא מונח חדש בלקסיקון הפוליטי. כבר לא מדברים על “שטחים תמורת שלום”, מונח שהיה כה אהוב על חוגים מסוימים, וגם מפתה בפשטותו, עד לא מכבר; למעשה, גם המילה הנפלאה “שלום” כבר נמחקה מן האג’נדה של המחנה שהוביל אותנו באף לאסון אוסלו.
ידענו את זה, אני וחברי, כל העת; ידענו שלערבים יש חלום שעליו הם לא יוותרו לעולם. הוא לא קשור לשטחים שנכבשו ב־1967 והוא גם לא קשור לסילוקם של הערבים מהרבה מקומות ב־1948. משחר ימיה של הציונות הם רצו רק דבר אחד: אי התקיימותו של החזון של העם היהודי לבנות במקום הזה מחדש את ביתו הלאומי.
זה למעלה מ־100 שנים, זה מה שהם מחפשים; לרצוח ביהודים ולהמאיס עליהם את חייהם בכל מקום שבו הם מתגוררים. הפרעות שערביי יפו עשו בתושבי תל אביב ב־1921 לא היו בגלל שמישהו פגע בזכויות שלהם. מאות היהודים שנרצחו, לפניהן ולאחריהן, בידי ערבים, תאבי דם ומשולחי רסן, רצו רק בדבר אחד: לחיות בשלום לצדם של שכניהם. לבנות במקום הזה מדינה לתפארת בלי לנשל איש מאדמתו.
זה לא צלח אז, וזה לא עלה מאז בידיהם של רודפי השלום האובססיביים, ואני אומר זאת בצער. לא מכיוון שאני מאמין שאי פעם היה סיכוי לשלום שעליו מדברים רק הוזים בהקיץ במקומותינו, אלא משום שאני דבק, עדיין, בתורתו של זאב ז’בוטינסקי. האיש החכם הזה אמר כבר לפני הרבה מאוד שנים שיש רק דרך אחת לטפל ב”בעיה הערבית”. צריך להקים “קיר ברזל” - כשהכוונה, כמובן, לכוח צבאי שאין להכריעו - ולהמתין עד שהערבים יתייאשו מן התאווה שלהם לסלקנו מפה. זה יכול לקחת הרבה זמן, הבטיח לנו ז’בוטינסקי, אבל ראוי להמתין לעת הזאת. היו שלעגו לו אז; מעניין היכן הם היום.
חבורת אוסלו, אצה להם הדרך. הם ביקשו לקצר אותה. לכן הם התירו לערפאת לחזור ממקום שהייתו בתוניס לרצועת עזה, והסוף ידוע. יהודים רבים מאוד נרצחו מאז ברחובות הערים. ערפאת לא רצה בשלום. לא הוא ולא מי שבא אחריו. “העם הפלסטיני” – מונח שקרי שנולד רק לצורך ניגוח המדינה היהודית - לא רצה אף פעם בפשרה. הוא רצה בהסתלקותם של היהודים. לא רק מהשומרון ומיהודה, אלא מכל מקום שבו הם יושבים.
אז עכשיו מנסים למכור לנו מרשם חדש. אין כל דרך “להיפרד” מן הפלסטינים. כבר ניסינו זאת. גירשנו אלפי יהודים מבתיהם ברצועת עזה, ובתמורה קיבלנו רצועה של טרור שממררת לנו את החיים. שרון עשה את מה שעשה ללא הסכם עם הצד האחר, מתוך תקווה שהפלסטינים יהפכו את עורם. זה לא קרה, וזה לא יקרה כנראה גם בעתיד הנראה לעין. נגזר עלינו, ללא ספק, להמשיך עוד הרבה זמן להחזיק בחרבנו.
הסתלקות חד־צדדית מחלקים ביהודה ובשומרון לא תביא כמובן שלום, והיא בוודאי לא תביא מרגוע אפילו ליהודי אחד. היא רק תהפוך חלקים נוספים במדינת ישראל למעין בני ערובה; ארגוני הטרור יהיו קרובים יותר מאי פעם לגוש דן. הטרור הפלסטיני לא ייפסק. הוא יצא מרמלה ומוואדי ערה ומנצרת.
יש רק דרך אחת להילחם בו, והיא לא הדרך שמציע עתה יצחק הרצוג. יש לחזור לדרכו של ז’בוטינסקי. להיות חזקים ולהכות בחזרה בכל הכוח. עד שהפלסטינים יתייאשו מן התקווה שלהם לסלקנו מפה. אז, אולי, ייכון שלום של פשרה; ואולי גם אז לא.