אין כמו חגו של הקדוש ולנטיין, מי שנחשב לפטרונם של האוהבים, כדי לחשוף את הטרגדיה שביחסים קבועים ומתמשכים בין אישה לגבר: שני מינים שחייבים זה את זה כדי להתרבות, אבל למרבה הצער לא ממש יודעים מה לעשות זה בזה בבוקר שאחרי.

בצירוף המילים "הבוקר שאחרי" אני מתכוון להווה מתמשך, כי דווקא בבוקר שלמחרת, ההורמונים עשויים עדיין לסמם אותנו, כמו גם למשך תקופת חיזור מסוימת שבסופה ימוסד הקשר הזוגי. ההורמונים, ממזרים נכלוליים שכמותם, חוזרים לפעול על הזכר גם כשנקבתו הרה - ובערך עד לסוף שנת חייו הראשונה של הרך הנולד. מן הסתם מדובר בזכר לימים קדומים יותר: כשהנקבה בהריון פוחת כושר הניידות שלה, יכולתה ללקט מזון או לנוס על נפשה (אם בעל חיים אחר מנסה ללקט אותה כמזון) וכך כמובן גם מרגע הלידה ועד שהצאצא לומד ללכת על רגליו. אלה ימים שבהם צריך זכר שיגן על הפצת המטען הגנטי שלו, ומחקרים מצביעים על כך שהמנגנון ההורמונלי הזה פעיל עדיין גם בקרב זכרים בני זמננו.

הישארות לצד אישה אחת למשך כל החיים, הגם שהיא אפשרית כמובן, פירושה מאבק בלתי נלאה של הגבר נגד הציווי החייתי שלו. זה לא בהכרח רע (יש שיטענו שזה בסיס הציוויליזציה האנושית) - שהרי אפילו ברמה האגואיסטית ביותר, למדנו לקחת מהקשר המתמשך הזה כמה דברים לפיצוי, אבל זה בהחלט אומר שלא משנה כמה אוהב ועדין ומתחשב ומכיל (לעולם לא אבין את פירושה של המילה האחרונה, אבל למדתי שהיא מביאה נקודות חינם, ומאז אני מרבה להשתמש בה) הוא הגבר שלצדך, הרי שאת מוכרחה להבין שהוא מת קצת בכל יום בשבילך - ואם זו לא אהבה, אני כבר לא יודע מה כן.
למרבה הטרגדיה, העובדה שהגבר מקריב את הציווי הגנטי שלו על מזבח הזוגיות, לא הופכת את האישה לנהנית בלבד. הו לא: מבחינות רבות מצבה גרוע יותר, שכן האינסטינקט שלו לעזוב בדרך לעוד לקוחה מרוצה מכריח אותה לעמוד כל הזמן על קצות האצבעות (וכשהיא נועלת נעלי עקב, באופן מילולי ממש). 
המסע הנשי הוא קשה ומכיל לא רק השתדלות נפשית, אלא גם פיזית. אפשר לטייח את זה בהמון מילים יפות, אבל כל תעשיית הדיאטות, הכושר, הלייזר והאנטי־אייג'ינג מכוונת בעיקר לכך שנשים מבוגרות יוכלו להמשיך להתחרות בנשים צעירות על תשומת הלב של הגבר־גבר. התעשייה הזאת, אפילו בעידן המטרו־סקסואלי, היא מכוונת־נשים: בעוד שאצל הגבר הזנחה (כרס, קרחת ועוד) מפחיתה סיכוי לקשר אלטרנטיבי ומקילה על הזוגיות, הרי שאצל זוגתו, עלייה במשקל, שיער מאפיר ועור מתקמט מגבירים מאוד את הסיכויים להינטש. אגב, מאחר שלא די בתחזוקה אופטימלית (אפילו ליד סופיה לורן או ג'יין פונדה תמיד תהיה מישהי צעירה ויפה יותר בסביבה), יוזמות הנשים קמפיינים להגברת הילודה בגיל מאוחר, למעבר לבית מרווח ויקר יותר, ליציאה לפרברים על חשבון מרכז העיר "בשביל הילדים" ועוד יוזמות שנועדו להרחיק אותו מפיתויים ולהביא למצב שבו גירושים, חלילה, לא יהיו אופציה שלא תגרום לו להתרושש. 
לא אחת מאשימים אותנו, הגברים, בכך שאנחנו חושבים תמיד מאותו איבר ספציפי שאינו דווקא בראשנו. כגבר אני נאלץ להודות באשמה: זה לא שאנחנו לא מסוגלים להעדיף, בסופו של דבר, אופי, אבל האינסטינקט שלנו נוהה תמיד אחרי ההבטחות השטחיות ביותר: רגליים ארוכות, עור חלק, חזה נדיב, אגן רחב, ישבן עגלגל... כל זה נכון כמובן, אבל אני מסרב להרגיש אשם - כי מי שלא ראה אישה חושבת מהרחם, לא יבין לעולם את המושג: ממוקד(ת) מטרה. ברגע שאישה מושכת מחליטה שגבר מסוים יהיה אבי ילדיה, הרי שהמסכן יוכל, לכל היותר, לפרפר כראם במלתעותיה של לביאה: גורלו נחרץ.
לפיכך יום האהבה מחרתיים (א') הוא יום די עצוב: גברים שלא מבינים למה הם צריכים להעניק משהו נוסף לזוגתם זולת היותם שם על בסיס קבוע, ירכשו פרחים, תכשיטים ולבבות משוקולד כדי שהיא תתרגש ולא תשים לב שבזמן שהיא פתחה את הקופסה הקטנה, הוא בחן את המחשוף של המלצרית. אחר כך הם ישובו הביתה והוא יצפה לגמול על השקעתו שלאחריו יירדם כשנהרה שפוכה על פניו ונחירות רמות עולות מגרונו - אות וסימן עבורה שהיא יכולה למרוט את גבותיה במיטה בלי לנדוד לאמבטיה בקור הזה. כן, זאת אהבה - או לפחות מה שנותר ממנה לאחר משך שנים של זוגיות - וכל מי שטוען אחרת מנסה למכור לכם שקרים או לבבות קטנים משוקולד - או להכיל כמובן.