אביב נעורים: מה עונות המעבר הקצרות עושות לישראלים

יש מדינות ברחבי העולם שבהן האביב הוא עונת שנה מכובדת, כזאת שנמתחת לה בפריחה צבעונית מהשבוע האחרון של פברואר ועד לקראת סוף חודש מאי. אצלנו לעומת זאת, לחופיו המזרחיים של הים התיכון, המצב שונה מעט. כלומר, זה לא שבישראל אין אביב, כמובן שיש, אלא שהשנה למשל התחולל לו האביב בשבוע שעבר, או אם לדייק: ב־16 בפברואר, בין 12:05 ל־13:45.

בחיי שאני זוכר את זה כאילו כל זה היה רק אתמול, אף על פי שזה אירע כבר שלשום: הייתי בחוץ, ירדתי מהאופנוע - ולרגע מבלבל אחד לא הייתי בטוח אם חם לי או קר לי והרגשתי שוב צעיר וזקן וחרמן וכבוי ומלא תקווה ומיואש - וידעתי שזה אביב. שעה אחר כך כמובן כבר יקדה על ראשי שמש אביבית מלווה במשבי רוח חמה כמו גרושה בחופשת סקי ובטמפרטורה של 30 מעלות בצל - וידעתי שנגמר: תמה לה עוד עונת מעבר שהייתה יכולה כמובן להיות מהירה הרבה יותר, אילו רק היו פותחים פה לעזאזל עוד קופה.

ועוד חוזר הניגון של נזלת באף שבהיעדר תפריט קינוחים מסודר, נאלצתי לקנח בשולי חולצתי הארוכה, וכבר אני במכנסיים קצרים ובכפכפים תואמים, מנסה לתמרן את האופנוע כך שאמנע מאגזוזו המפויח והלוהט של אוטובוס - אותו מפלט שאת קרבתו חיפשתי בשיא החורף, כלומר בבוקר. ועוד לא יבשה השלולית שהאטה את נסיעתי לבל אשפריץ חלילה על העוברות והשבות - וכבר אני נאלץ להאט שוב את נסיעתי, רק משום שהעוברות והשבות היו לעוברות ושוות במכנסיהן הקצרים ובשמלותיהן האביביות ולחייהן הסמוקות משמש. כמאמר השיר - בשמלה אדומה ושתי צמות, ילדה קטנה יחידה ותמה עמדה ושאלה: "למה לא פותחים עוד קופה?". 

 

לפעמים תוהים עלינו, הישראלים, איך אנחנו עוברים באחת ממצב של חמימות משפחתית למצב של עצבים על גבול האלימות, אבל מה רוצים מאיתנו? אם לטבע כאן אין עונות מעבר, מה יגידו אזובי הקיר ו... למי בדיוק קראת "אזוב קיר", אה? 

כן, אנחנו ככל הנראה המדינה היחידה בעולם שבה אנשים מאיימים איש על רעהו במכות תוך כדי קריאות "אחי" ו"נשמה", לאמור: הלו אח שלי, למה מי אתה חושב את עצמך, הא? שקול מילים טוב טוב, נשמה, לפני שאני נכנס בך... עד שבסוף אנחנו נרגעים, מאוחדים במחשבה שכל זה היה יכול להימנע אילו רק היו פותחים פה עוד קופה. 

וגם הנשים פורחות להן באביב: עד אתמול נראו כולן ממהרות במעיליהן - והנה לפתע כאילו ניתן להן כל הזמן שבעולם, באותן שמלות אביביות קצרצרות שמכסות בקושי על עור חיוור־מחורף שהולך ומסמיק, ממש כמוני, לאור השמש הקיצית. כך הן מהדסות להן ברחובות, עם שקיות השופינג שבימי חילופי העונות נראות כמו הארכה של אצבעות יד נקבת האדם: סנדלים, כפכפים, גופיות וחצאיות שמחירן עולה ביחס הפוך לכמות הבד שממנו הן עשויות. 

נשות האביב בוחנות את עצמן מול המראות שעל דלתות תאי המדידה, ואתה משתדל להיות רואה ואינו נראה, מרגיש כמו סוטה בתפקידך כמחזיק תיק הגברת במחלקת בגדי הנשים, בעוד היא מודדת ומודדת ואתה יודע כבר שתיתקל באותה הבעה שדמעה בזווית עינה לאמור: תראה איך אני שמנה! ואת לא, נשבע לך, מאמי, שאת לא, אפילו רזית, בחיי. 

מהההה? היא נזעקת - אתה חושב שהייתי שמנה ולא אמרת אף מילה? 

מה פתאום, זה לא מה שאמרתי, נשמה, רק התכוונתי ש... הלו, את עובדת כאן? אז למה לא פותחים פה עוד קופה?

30 המעלות שנחתו עלינו השבוע גרמו לנו להשיל מעלינו את כל השכבות ואולי טוב שכך, כי במעט ימי החורף שיש כאן אנחנו יכולים לשחק אותה אירופים: לנער את המטרייה בכניסה לפאב, לבטוש בנעליים באותו שטיחון כדי להסיר מעליהן את הבוץ, להוריד בתנועה מודעת את הכובע מהראש והצעיף מהצוואר, להזמין וויסקי בלי קרח ולשחק אותה מהורהרים ועמוקים כמו שיר של שלמה ארצי. אבל עם השרב הראשון אנחנו חוזרים להיות הכי ישראלים שיש: ממהרים, בוטים, ישירים, זועמים־בצדק ו...הלו, למה לא פותחים עוד קופה? כססאמק המדינה הזאת, באירופה זה לא היה קורה. 

כן, חברים, רק תחשבו כמה טוב היה יכול להיות פה אילו היו פותחים עוד קופה.