הפחד השתלט על חיי. אני מבועת. כל רגע מלחיץ מקודמו. העיתון מבהיל. 
שלט הטלוויזיה מעורר בי היסטריה. הרשת מבעיתה והפייסבוק עמוס באסונות ורשע אנושי.
ההיסטריה החלה לחלחל לתוכי ביום שישי האחרון בעקבות תקרית שהיתה לי עם שחקן העבר אייל ברקוביץ', שזכתה להד רב.

מכרים וזרים כיבדוני בכל אשר הלכתי בברכה, שהתכתבה עם ההודעה שה"קוסם" שלח לי למכשיר הנייד.  היו שקראו לי "יא מזדיין". אחרים בחרו ב"יא הומו". והשנונים ביותר שילבו בין שתי האופציות.
למרות שחייכתי לכולם, הרגשתי קצת מוטרד.

הפחד הגיע לשיאו כשאחד מחברי תהה אם יהיה סיבוב נוסף ביני לבין הפרשן חד הלשון. ביקשתי להירגע ולחמוק מכאפה אפשרית שייתכן ותנחת עלי. כדי להרגיע את נפשי השברירית חשבתי לקפוץ למתחם שרונה מרקט המפואר שבלב תל אביב. ייחלתי למעט מיץ טבעי סחוט במקום, למרק ראמן עשיר ולבקלווה מפוארת לקינוח.

אבל לעיתונאית לי אברמוביץ' מחדשות ערוץ שתיים, היו רעיונות אחרים. התחקיר שלה חשף שבכמה מדוכני המזון במקום מוגש אוכל ובו כמות קוליפורמים, שהייתה גורמת לרפי גינת לאושר עילאי. על המתוקים האקזוטיים בכלל אין מה לדבר. לפי הממצאים רק המחשבה על אכילתם עלולה לגרום להתפתחות של זיהומים שהשטן לא ברא.

נשארתי בבית. ויתרתי על סיפוק קיבתי ואת היגון הטבעתי באי-פון. צפיתי בחתולים מנגנים בפסנתר וקראתי הגיגים שוטפים בקבוצות הוואטס-אפ המובילות אצלי: "ג'קסון, הלך המזגן" ו-"קרחאנה באולפן של זומביט". בעודי נהנה מהטכנולוגיה שמונחת בכף ידי, בקע ממכשיר הטלוויזיה קולה של לינוי בר גפן, שהכריזה בטון דרמטי שהסלולרי מסוכן. בשבוע שעבר אלה היו הסלטים המוכנים. עכשיו זה הנייד. עולם אכזר.
אני די אוהב את בר גפן ומאמין לה. כצופה ממושמע תפסתי את הטלפון במלקחיים והשלכתי לפח של השכנים. מה שבטוח, בטוח.
נשמתי לרווחה. הקרינה צומצמה. תחושת הביטחון שבה אלי.
 
ברגע אחד של בהירות מחשבתית החלטתי לטוס ללונדון לחופשה קצרה. לפני פסח המחירים נמוכים. עיסקה משתלמת. מה רע? קניות, כדורגל, מוזיאון השעווה וגולת הכותרת של הטיול: גן העדן לקמצן, ה-"פריימרק". חנות כלבו ענקית שעושה בית ספר לקופיקס ולשוק רמלה-לוד. גלשתי כדי למצוא את הדיל הטוב שבעולמות, ולפתע זינקה לעיני כותרת מאחד מאתרי החדשות: "החרם האנטי ישראלי מכה שנית".
מתברר שאפילו ברכבת התחתית בבירת הממלכה מגדפים אותנו. נהיה לי שחור. איך אטוס לשם? מה אם ציבור משולהב יביט בכרזות ויחפש יהודי תמים לחבוט בו? התרחקתי כנשוך נחש מהמחשב. האנטישמיים האלה לא יראו ממני שקל.
 
אולי ארד לדרום במקום? אהנה ממזג אוויר נפלא בנגב ואקנח בסבב מכובד בקברו של ה"זקן"?
חס ושלום. העיתון שעל שולחני הזהיר מפני שטפונות במדבר כשתמונת זוועה של רכב ששקע בצונאמי של מים חומים עיטרה את העמוד הראשי. מה עם הפרגים בצפון? תפרחת אדומה ומרבדים צבעוניים מחכים לאפי. השתגעת? שומר נפשו ירחק!
מיכלי אמוניה דליקים וחיפאים עם ראש מצומק, שעדיין כועסים על העונה הבינונית של מכבי, מסוכנים לבריאות.

אולי בכל זאת לדרום? נסיעה לאילת באה בחשבון? נתפנק בשמש מלטפת ונצלול עם דולפינים?
מה פתאום! אחרי תחקיר מלונות הכול כלול בערוץ עשר, אין סיכוי שכף רגלי תדרוך במקום, שבו ארוחת בוקר בסיסית, עלולה להסתיים בהרעלה ושלשול.
בתום מחשבה מעמיקה וממושכת החלטתי להישאר בדירתי המצ'וקמקת בגבעתיים, לנעול את הדלת ולסגת לחדר השינה.
כאן, כשראשי מכוסה בשמיכה עבה ובפי תפילת 'שמע ישראל', הרגשתי בטוח ומוגן.
אבל רגע. מה זה? אני שומע את קולה של פאולה רוזנברג מהדהד מהמקלט של השכנים. אוי לי! היא מספרת לאומה שחלקיקי אבק מסרטנים מתחבאים בפוך הביתי.
השם יושיע, אני גמור!