אחד הנרטיבים החזקים ביותר בחברה הישראלית הוא ההימנעות, לפעמים בכל מחיר, מלצאת פראייר. מישהו זרק מילה לא במקום? מישהו תפס לנו מקום חניה שבנינו עליו? מישהו ניסה לעקוף בתור לכספומט? אנחנו נמות (לעתים גם פשוטו כמשמעו) ולא נצא פראיירים. אין מצב. חפשו טמבל אחר. אבל כעם, אנחנו הכי פראיירים. אכבר פראיירים. הרי מה זה פראייר? תמים. פעור. פתי. אחד שנותן שיעבדו עליו. אחד שלא שואל שאלות. אחד שבצבא היה מוכן להחליף משמרת ראשונה במשמרת שלישית. אחד שרואה בסופרמרקט "מבצע 1+1" וישר לוקח ארבע, בלי לבדוק שהמחיר הוכפל.
אחד שכשאומרים לו "תחתום כאן", הוא חותם בלי לדעת על מה. אחד שכשאומרים לו "מה אכפת לך, זה בחינם", הוא לוקח ולא שואל שאלות. "שיטת מצליח" בנויה על הפראיירים - לא כפרטים, כקולקטיב. נעבוד על כולם. 90% הם פראיירים שנוכל להוציא מהם כסף, עוד עשרה אחוז יעשו בעיות וצעקות ויאיימו בתביעה ויערבו את התקשורת - טוב, להם נחזיר את הכסף. אבל "שיטת מצליח" היא בעצם הגדרה מכובסת של מילה מטרידה הרבה יותר - רמאות.
***
אני? אני הכי לא פראייר. ביציאה משופרסל דיל אני תמיד בודק את הקבלה, וכבר כמה פעמים תפסתי אותם עוב... סליחה, מרמים אותי. אני תמיד בודק מחירים, תמיד קורא על מה אני חותם. מכיר את כל הטריקים. כשחמי הלך לפרטנר לקנות סמארטפון חדש לבן שלו, הזהרתי אותו שלא משנה מה מבטיחים לו, שלא ייקח טאבלט. אי אפשר עליי. רוצים להוציא ממני כסף? חפשו פראייר אחר.
עד שהגעתי לדוכן של "פרטנר" בעצמי, לפני כמה חודשים, כדי להחליף את הגלאקסי הישן שהתרסק. הנציג לא הציע לי טאבלט. הרי אין מצב שהייתי לוקח. אבל הוא דחף לי טלפון קטן כזה של נוקיה. "שיהיה, אם יש איזה מצב חרום ואתה תקוע. מה אכפת לך, זה בחינם". אני לא פראייר. מה פתאום. פשוט רימו אותי.
קשה להסביר איך מרגיש בן אדם כשהוא מגלה שרימו אותו. לא בעודף במכולת – במאות ולפעמים באלפי שקלים על ידי תאגיד ענק שהוא לא יכול עליו. הרי חברות הסלולר מרמות פעמיים: פעם אחת במעמד המכירה, כשהם משקרים לך, ופעם נוספת מדי חודש במשך 36 חודשים, כשהם מכניסים את ידם הארוכה עמוק אל תוך חשבון הבנק שלך - כפי שמאפשרת להם הוראת הקבע, פחות או יותר הדרך ההגיונית היחידה להחזיק בטלפון כיום - וגובים ממך כסף שלא שייך להם. כסף שלא הרשית להם לקחת.
תמיד תיפול על הנציגה בלי אישור אפילו להוריד את המים
קודם כל, האגו שלך שוכב מפורק על הרצפה. אתה מרגיש ערום. אתה מרגיש כאילו מישהו בעט בך, בלי שידעת מאיפה זה בכלל הגיע. אחר כך אתה מתחיל להרגיש כמו מטומטם. איך, איך נתתי להם לעבוד עלי. הרי ידעתי מה קורה, הרי שמעתי על השיטות, הרי קראתי את הסיפורים. אז איך. אני? דווקא אני?!
ואז מתחילים הטלפונים האינסופיים. קודם כל עם נציגת שירות שאין לה סמכות אפילו להוריד את המים בשירותים שמבטיחה לך שיחזרו אליך. אחרי כמה ימים, אם יש לך מזל - בדרך כלל רק אחרי שאתה מתקשר שוב, ושוב, ושוב – מתקשר איזה נציג שימור, ומסביר לך תוך כדי חיטוט עצבני באף שהדברים שלך חשובים לו ושהוא קשוב לך מאוד, אבל שהחברה שמה עליך זין. זאת אומרת, הוא לא אומר את זה, הוא פשוט מסביר לך שכנראה הייתה אי הבנה, שמה פתאום שהם משקרים ללקוחות, פשוט יש מסמכים חתומים, אז ברור שקנית במאות שקלים טלפון חסר תועלת שאתה בכלל לא צריך.
בסוף השיחה אתה מבין שיש לך שתי אפשרויות: לצאת למלחמה ארוכה ומתישה, או לוותר. רוב האנשים מוותרים. גם אני ויתרתי. אפשר להאשים אותי? אתה קורע את עצמך בעבודה - לפעמים שתיים - רק כדי לעמוד בתשלומי השכירות הפסיכיים, המינוס בבנק רק הולך וגדל בגלל שהשכר תקוע והמחיה רק הולכת ומתייקרת, יש לך גם ילדה לגדל, החופשה הבאה נראית באופק רק בחלומות - איפה אפשר לדחוף בתוך כל זה גם מלחמה במפלצת תקשורת ענקית?
אי אפשר. ואתה לא אשם, אתה בסך הכל קורבן. הקורבן לא אשם במה שקרה לו, גם אם זו הדרך היחידה של האגו שלו להפריך את העובדה שאין לו בעצם שום שליטה על החיים שלו. לא עשית שום דבר רע. זו לא אשמתך שלא קראת (איפה בכלל קוראים על מה שחותמים? מישהו בכלל מגיש לך מסמכים לחתימה, או רק מגיש לך עט אלקטרוני על משטח אלקטרוני?). זו לא אשמתך שהאמנת. קוראים לזה "שיטת מצליח", פשוט כי היא מצליחה. 90% מהאנשים מרגישים אשמים ופשוט מעדיפים לשכוח מזה ולהמשיך הלאה - אם הם בכלל שמו לב שעבדו עליהם. הם קוראים לזה "שיטת מצליח", אבל בעצם זו רמאות.
***
אנחנו לא פראיירים. בכביש, בחניה, בכספומט, בסופרמרקט. אין מצב שתעבדו עלינו. אבל כעם, אנחנו הכי פראיירים. אכבר פראיירים. אתם יודעים למה? זה משום שאין אף אחד שעומד בתווך בין הביריון הגדול בגן המשחקים ובין הילדים הקטנים שכל יום חוטפים מכות. אין אף הורה, אף שומר, אף מבוגר אחראי שיראה מה קורה בגן השעשועים האיום הזה, יתפוס לילד המגודל בזרוע ויגיד לו - "אסור!".
אבל זוהי כמובן רק טיפה בים. האזרח הישראלי הופקר כבר מזמן לגורלו - לא רק בסלולר, אלא כמעט בכל השווקים האפשריים. הרגולטורים שותקים ומאפשרים, המחוקקים עוצמים עיניים ואוזניים ומתעלמים, והציבור, הציבור אולי לא לגמרי מטומטם, אבל מה שבטוח, הוא ימשיך לשלם.