הבעיה שלנו, היהודים בארץ ישראל ומחוצה לה, היא, כמו ששר הביטחון רמז השבוע, שאנחנו לא יודעים לקרוא מפה. מפה פשוטה, כמו פעם, כזאת שרואים מאיפה באים ולאן רוצים להגיע, מה הסכנות בדרך, אילו כבישים יהיו פנויים יותר ואלו פחות, אם הדרך הררית וקשה, או מישורית ונוחה לנסיעה, מפה. 
את נאום המפה והנזיפה בעקבותיו נתן שר הביטחון השבוע בכנס ניוטק, בבוקר שלאחר הלילה הנורא, בו שני חיילי יחידת עוקץ נכנסו בשוגג למחנה הפליטים קלנדיה, ונתקלו בהמון זועם. ככזה, ההמון לא עצר להסביר לשני החיילים המבועתים את הנרטיב שלו, או את שאיפותיו הפטריוטיות לעצמאות. הוא גם לא נשא כרזות בגנות הכיבוש או סיפר בדמע על ההשפלה שהוא עבר במחסומים. ההמון היה בפשטות מאוד לא מרוצה מזה ששני חיילי צה"ל נכנסו לשכונה שלו, וניסה להבהיר את עמדתו בדרך שמצא לנכון: בניסיונות חוזרים לרצוח אותם. 
אני רוצה לתקן ולהדגיש: זה לא היה המון זועם, זה היה אוסף של בודדים נרגזים. זה בטח לא היה המון ערבי, או מוסלמי. סתם, המון בעלמא. כך אין אשמים, אין רעים, אין טובים, אין הגדרת אויב ולכן אין כמובן תוכנית פעולה. בגל הטרור הזה, שזכה לכינוי "טרור הבודדים", אין התייחסות לעם, לדת, או אפילו לחמולה. הניתוח הוא פוסט פוסט מודרני. לכל אחד יש את הנרטיב שלו, לכל רוצח יש את תחנת הטלוויזיה המסיתה האהובה עליו.
 

החבר צירקובסקי, תושב מושב עטרות בצפון ירושלים, הגובלת עם קלנדיה מיודעתנו, מסר עדות באוגוסט 1929 על המערכה שניטשה במושבו. הוא סיפר על נסיונות השחיטה של ערביי הכפר הסמוך, במה שלימים נודע כ"פרעות תרפ"ט". וכך מספר החבר צירקובסקי: "ההתקפה החלה דווקא מצד רמאללה, דבר שלא פיללנו לו, ונשדדו שלושה בתים. לא חשבנו עדיין את המצב לרציני. והנה יצא חבר אחד אל הרפת ונתקל בערבי שהתנפל עליו בצעקה "איטבח אל יהוד"...התקפת הערבים חזרה ונשנתה במשך הלילה שש או שבע פעמים.
אחרי ההתקפה הראשונה, שהיתה בשעה 7:30 ושהשתתף בה המון של 1000 איש בו גם נשים, התחילו האנגלים לדבר על נסיגה. (מדובר בשמונה שוטרים אנגלים שבאו לעזרת המושב המותקף. ק.א) החלטנו לצאת בנשק נגד המתנפלים".
"במושב נשארו הגברים בלבד. פנינו לעזרה מירושלים, הממשלה לא הסכימה לתת לנו נשק. החלטנו לעמוד עד לרגע האחרון. בשעה 12 בלילה הותקפנו שוב ע"י המונים ערבים שבאו מצד קלנדיה". החבר מספר שהם תפסו את אחד הפצועים הערבים, ולאחר שהוגשה לו עזרה רפואית הוא סיפר כי "אספו אותם בלילה, חילקו להם שתי קופסאות סיגריות לכל אחד ואמרו: 'לכו על קלנדיה'".
1929. לפני הכיבוש. לפני קום מדינת ישראל. לפני המחסומים או הטלויזיה הפלסטינית, לפני אש"ף תוניס, אבו מאזן או ה-BDS. אפילו לפני תוכנית החלוקה של האו"ם.
"אפליקציית הוויז שלחה את החיילים לקלנדיה", אמר השר יעלון, "תגובה מהירה הובילה לכך שהם יצאו מהתקרית בשלום. נלמד את הכשלים. הלקח הוא שצריך לדעת לנווט עם מפה". נכון מאוד, אדוני שר הביטחון. מפה באמת יכולה הייתה לעזור לכולנו במקרה הזה. לא רק לחיילים המסכנים, אלא גם למפקדיהם ולשר הממונה עליהם. אתה יודע, אדוני שר הביטחון, במפה אפשר לראות עוד משהו, מלבד הדרך הנכונה ביותר להגיע ממקום למקום. אפשר לראות את התמונה הרחבה יותר. אפשר "לקרוא את המפה", לחבר את הנקודות שעילה ולהסיק מסקנות. 
בקשר ללימוד הכשלים, אני זורקת כאן שני טיפים, ככה, על חשבוני: א. אל תשתמש בוויז כשאתה עוסק בסכסוך במזרח התיכון. ב. אולי הרתעה תוכל לעזור. רק אומרת. אולי אם הערבים היו מפחדים לפגוע בחיילי צה"ל, הם לא היו פוגעים בהם. אבל שוב, אני רק עיתונאית, לא מומחית לביטחון כמוך, אז אני לא באמת מבינה בזה. אבל אולי שווה לנסות.
נניח שאם עד עכשיו המטרה של יעלון הייתה "לעבור את הקדנציה בשלום ובשקט יחסי", אולי חזרה לשימוש במפה, כמו שעשו שרי הביטחון האדירים שלנו בעבר, או מצביאי הצבא הגדולים והאמיצים, תוכל לעזור. 
כי הווייז לא יגלה לך שאם תיסע דרך שכונה צמודה לירושלים אתה עלול לעבור לינץ' שייזכר לדיראון עולם בהיסטוריה של ישראל ויזעזע את העם. הוא לא יגיד לך שהלינץ' שמחכה לך הוא לא תוצאה של כיבוש או הסתה או מחסום או שקר כלשהו אחר. הווייז לא יספר לך שהשנאה הבוערת בעיני הרוצחים הפוטנציאלים המקיפים אותך כרגע, הזוממים לשרוף אותך חיים, לבתר את גופתך ולהתעלל בה, זה בגלל שהם מוסלמים, ואתה, כמו בכל מפגש בין מוסלמי ללא מוסלמי ברחבי העולם, מהבלקן ועד סודן, יאכל אותה ויאכל אותה בגדול. הווייז לא יספר לך את כל זה. המפה אולי כן.