ורוד זה צבע מזעזע: מכתב לבתי לרגל יום האישה הבינלאומי

ילדה שלי אהובה, כשתקראי את המכתב הזה בטח כבר לא תדעי על קיומו של "יום האישה". פעם היינו צריכות אותו כדי להעלות על נס (או על עיתון) נתונים מדכאים על מעמדנו בשוק העבודה או באקדמיה או בחיים בכלל. בזמן שתקראי את המכתב הזה לא יהיה בו צורך, כי השוויון כבר ישרור בכל או לכל הפחות גם היום הזה יופקע מידינו לטובת ״יום המגדר״ בשם הפוליטיקלי קורקט. ויתרנו כבר מזמן על ההבטחה שעד שתהיי גדולה לא יהיה צבא, אז לפחות זה.

אם הייתי יכולה הייתי אורזת לך את התחושה שלך ממש עכשיו, זו ששומרת לך את הלגיטימציה לעשות גרעפסים ופוקים, להתפלש בחול, לחטט באף ולמרוח בשיער, לאכול כמה שאת רוצה בלי לחשוב על איך שאת נראית במראה או בפני אחרים ובלי לשכנע את עצמך במקביל שאת יפה כמו שאת. את עדיין ״ליידי״ אף על פי שאת לא מתאפרת ולא נגעלת מחרקים ולא לובשת מה שכולן לובשות. זו תחושה קסומה, והלוואי שהיא תלווה אותך כמה שיותר זמן. 

את לא תהיי פראיירית של אף אחד. כבר כשנולדת ראו עלייך שאי אפשר לסובב אותך, אבל לפעמים היכולת הזו לעמוד על שלנו, הבנות, נעלמת לנו עם השנים. אל תתביישי. שום דבר לא יגיע כמובן מאליו ואת תיאלצי להילחם בעולם שבו רובוטים ימלאו עבודות רבות ואנשים יהיו בני תחליף. בתקופתי, תאריך התפוגה של נשים היה משמעותית מוקדם יותר מזה של גברים, אבל את וחברות שלך תדעו לדרוש את מקומכן. את תדעי לדרוש את השכר המגיע לך והזהה לזה של עמיתייך הגברים. את תקבלי הצעות קידום שיופנו אלייך בשתי ידיים ולא תאכלי לעצמך את הראש אם את בשלה או מתאימה או ראויה. 

אני לא יודעת מה יהיה גיל הפרישה כשתיכנסי לשוק העבודה, אבל אני יכולה להבטיח לך שהוא לא יישאר זהה כשתבקשי לצאת ממנו. בטח תחיי עד 150 לפי הכיוון שאנחנו הולכים אליו. בטח תמצאי את הנוסחה לחיות עד 170.

את תלמדי מה שתרצי: מדע המדינה ומדעים מדויקים, פילוסופיה ומספרים, תיאוריות ועובדות. אומרים שכשבנות לומדות אחת עם השנייה פיזיקה ומדעים, הן מצטיינות יותר מאשר אם היו לומדות עם בנים. הן גם נהנות ללמוד את המקצועות האלה ולהתמיד בזה כשהן רק עם בנות. אני נכשלתי במבחן הזה ונטשתי את כיתת הפיזיקה בתיכון. הבנים ענו מהר ונכון עד שהרגשתי שלא נשאר לי מקום בחדר. לא ידעתי שאני צריכה לדרוש את המקום הזה, לא הבנתי למה אני צריכה לדרוש אותו. כשתתבגרי יזרקו לך משפטים אידיוטיים כמו ״נשים שק של נחשים״ כי קלישאות שורדות הרבה יותר זמן ממה שהן שוות, אבל תזכרי שחברות שלך יהיו הגב שלך, ועכשיו זה גם נכון מחקרית. 

עוד שנתיים, כשתהיי בת ארבע, אני אשלח אותך לחוג ג׳ודו. בינתיים, כשאת משטנקרת על אחיך שהרביץ לך אני שולחת אותך בחזרה אליו עם הוראה להרביץ לו בחזרה. כשתהיי גדולה יותר ונוכל למצוא חלוק, או איך שלא קוראים למדים האלה של המכות, במידה שלך, נצייד אותך בחגורה המתאימה ובאיפון. לא הסלולרי - המהלך. פחות בקטע של אלימות, יותר בעניין של ארגז כלים.
 

הלוואי שלא תפחדי כמוני כשתלכי ברחוב חשוך. הלוואי שלא תקפאי כשמישהו יזרוק לך איזו הערה שתעביר צמרמורת בגבך, לא מהנעימות שבהן. הלוואי שהחריפות שלך תאפשר לך לשפוט אנשים כפי שהם ותיתן לך להתנהג מולם בהתאם. הלוואי שלא תחמירי עם עצמך. הלוואי שלא תעופי על עצמך.

כשיהיו לך ילדים, גם את תחלי במחלה חשוכת המרפא הנקראת ״רגשי אשמה״. לא משנה כמה העולם יתקדם, יש בכל זאת משהו דפוק בכרומוזום X שכנראה לא יתוקן בדורות הקרובים - אנחנו אוהבות לאכול את עצמנו מבפנים. חבל שזה לא ענף אולימפי - סוף־סוף היה תחום ספורטיבי שבו הקריטריונים הנשיים היו עולים מאות מונים על אלו של הגברים. אנחנו רוצות קריירה אבל לא כזו שפוגעת לנו בחיי המשפחה ולא בזוגיות ולא בזמן שלנו עם עצמנו ולא ביכולת שלנו לנהל את החיים בלי להתאשפז. חייבים לעשות ויתורים וזה הורג אותנו. השלימי עם זה, זה חלק ממי שאת.

תפסיקי להתנצל. אם פגעת במישהו זה הדבר ההגיוני לעשות, אבל לא בשום מצב אחר. אל תתנצלי, לא משום שזה נתפס כחולשה אלא משום שברוב המקרים אנחנו מתנצלות כברירת מחדל על דברים שאין להתנצל עליהם. על בכי, על רגישות, על ניסיונות כושלים, על ניסיונות בכלל, על רצון להבין טוב יותר, על הצורך בעוד שעות ביממה. אין צורך. כולם כבר מיישרים קו לכיווננו. 

לסיכום, ילדה שלי: את לא נסיכה. ורוד זה צבע מזעזע. עקבים הורסים את הגב (אבל שמלות הן אדירות והיתרון הבולט שלנו על פני גברים בקיץ). ביטול עצמי לא מעניין את הבחורים הנכונים. קונפורמיזם זה משעמם. נשיקה נותנים רק למי שרוצים. גברים הם אחלה, רובם. 

רק תשמרי על עצמך, באמא שלך.