אנחנו מתגוננים מפני רוצחים בעזרת גיטרה, בימים שטילים משוגרים מאיראן עם כתובת שיש להשמיד אותנו. האיראנים כותבים על הטילים בעברית כדי שנבין, אבל אנחנו לא מבינים, מרימים את הגיטרה וממשיכים לנגן. השוטרים שחיסלו את המחבל יועמדו לדין על גרימת רעש בקולות ירי בשעה שהשכנים מנסים לנוח, ואני, ששואל את עצמי על מה לכתוב, עדיין נתון תחת הרושם של הפגיעה בחופש הביטוי, שלה הייתי עד בשבוע החולף בעת שישבתי ב”ועידת ישראל לתרבות”.
התחילו בנאומים על חופש האמנות, ביניהם נאום עורך העיתון העברי והאנגלי “הארץ”, אלוף בן, שארגן את האירוע. תהיתי לעצמי כנודניק מדוע עורך ראשי אומר סַפרות בפתח בשעה שהביטוי הנכון יותר הוא סִפרות בחיריק, אבל לא זה העיקר. או אז הוזמנה לבמה שרת התרבות ח”כ ותא”ל מירי רגב.
הצעקות מכיוון הקהל התחילו עוד לפני שהיא הרימה את המיקרופון לגובה הפה. במשך כל דבריה לא היה רגע אחד בלי צרחות. בחיי לא נתקלתי בכמות כזו של צעקות. עורך “הארץ” עלה פעמיים והתחנן: “תקשיבו בשקט. אחר כך תאמרו שהיא טועה”. אבל חינוך הוא תהליך ארוך כנראה, והקהל לא היה מסוגל לתת לדקה אחת מדברי מירי רגב לעבור בלי צעקות. ביום הכי גרוע של בית”ר ירושלים לא התקרבו לרמת הצעקות שם באולם. בתוך תוכי ניעור סאטיריקן קטן שאמר: תראה איך בכנס על חופש הביטוי סותמים את הפה למי שמנסה לדבר. אבל עוד לא שיערתי איך תמשיך סתימת הפיות בכנס נגד סתימת הפיות.
הוזמן לבמה אמן ושמו אריאל ברונו. ההופעה החלה. ציינתי לעצמי שאחרי כל הדיבורים על חשיבות האיכות, הביאו מופע שאיכות היא מה שהוא עדיין זקוק לה, אבל בסדר, הבה נעודד.
בעוד אני מפהק, האמן התפשט, כדרך אמנים פרובוקטיבים מסודרים. הוא החל בתנועות ופישוקי רגליים לא מלבבים, ומן הקהל החלו צעקות: די ולך הבית. הוא צעק בחזרה וזרק תפוזים. שאלתי את עצמי אם זה מבוים. הבעיה של מופעים מזעזעים היא שאף אחד לא מזדעזע, ולכן משתילים מישהו בקהל שיצעק די. כשראיתי שאנשים מתחילים לעזוב, הבנתי שזה אמיתי. לא צריך להיות סאטיריקן כשמול עיניך מתרחשת סאטירה אמיתית שבה קהל שבא לדרוש חופש ביטוי אמנותי צועק “לך הביתה” לאמן שמופיע. אבל זה לא היה השיא. בשלב מסוים, כשהניסיונות להוריד אותו מהבמה בצעקות המשיכו, הוא צעק “תורידו אותי רק בכוח”, והפנה את ישבנו החשוף לקהל. אחר כך הוא לקח דגלון ואת המקל שלו תחב במיומנות בתוך התחת. בינתיים עלו אנשי ביטחון והורידו אותו בכוח. מעודי, בכל המוני המופעים הפרובוקטיביים שצפיתי בהם, לא ראיתי שאנשי ביטחון מורידים אמן בכוח. בכנס של “הארץ” למדתי שיש ציבורים שבהם קיימת סכנה כוחנית לחופש האמנות. התגובה של “הארץ” הייתה: “זה יצא משליטה”. שליטה? ואתם נגד מירי רגב? כך אומרים רק מי שחושבים שצריך וראוי לשלוט בביטוי של האמן.
צילום נעיצת הדגל האנאלית שודר והודפס במשך כל השבוע. בכל המקומות טושטש המעשה האמנותי בפיקסלים ובענני ערפל. בקיצור, האמנות צונזרה באופן שאין מצונזר יותר ממנו.
ישבתי באולם בשורה שלוש, קרוב מאוד לנקודה באחורי האמן שבה התרחש המעשה האמנותי, ראיתי את האמנות בלי צנזורה ובלי טשטושים, ואז כל אמצעי התקשורת שמדברים נגד הצנזורה צנזרו באבו־אבוהה. מקרה כזה של סתימת פיות לא התקיים מעולם, וצריך לזכור שגם פי הטבעת הוא פה.