יום שלישי, 20:45. עליתי למונית ברמת אביב ומיד קיבלתי עדכון על עוד פיגוע. הנהג מופתע משאלתי: היה עוד פיגוע? תשובתו של הנהג מצביעה על פליאה רבתי. לא שמעת חדשות? האמת היא שהייתי כה עסוק שלא היה לי זמן להתעדכן. זהו הפיגוע הרביעי היום, הפטיר הנהג ואז החל לגלגל את השתלשלות הפיגועים מהבוקר. היה לו גם הסבר מעניין: ביקור סגן הנשיא הוא המניע העיקרי לריבוי הפיגועים היום. מעניין, השבתי. ומה עם כל הפיגועים בחודשים האחרונים? תהיתי בקול רם, הרי אנחנו בעיצומה של אינתיפאדת היחידים. הנהג שתק שתיקה רועמת, ואז שאל: אז מה עושים? ללא מחשבה מעמיקה, הפניתי אותו למנהיגים. הרי הימין יודע להילחם בטרור, באיראן, בחמאס, בשמאלנים המשוקצים. תשובתו החרישית הייתה: כולם אותו הדבר. כולם מבטיחים ואינם מקיימים. תשובת הנהג המיואש והמדוכא היא תמצית המציאות שבה אנו חיים: יותר פסימיות, יותר התלהמות, יותר ניסיון להטיל את האשם על אחרים, מתוך רצון להצדיק את כישלונות ממשלת נתניהו.

שימו לב לסגנונם של שליחי נתניהו: “סגן נשיא המעצמה החשובה בעולם נפגש אמש עם מר תהליך השלום, הנשיא לשעבר שמעון פרס, במרכז פרס לשלום, ומדבר עמו על שלום ועל פתרון שתי המדינות, ועל עוד כמה חזיונות. תעתועים נעימים בערב יפואי קסום. יכול להיות אפילו שבאותו רגע סבר אפילו ביידן שאין כמו יפו בלילות" (בועז ביסמוט, “ישראל היום"). 
הבנתם? תהליך השלום, פתרון שתי המדינות – אלה המצאות של הנשיא לשעבר. כמה נלעג! מי אם לא נתניהו נשא את נאומו המפורסם בבר־אילן ובו הצהיר על כוונתו לנהל משא ומתן מדיני לקראת פתרון שתי המדינות. נכון, בתנאים מסוימים, אך זהו אותו פתרון. אז גם נתניהו מתעתע? גם נתניהו חולם על לילות יפו בלילות? והאמת היא שלא. נתניהו חולם על מדינה דו־לאומית, שבה עלול הטרור להתגבר עשרות מונים. לגבי התהליך המדיני, ביסמוט צודק. אין כזה, נתניהו סירב להיפגש עם אובמה מסיבות מצחיקות. הסיבה האמיתית היא אי רצונו של נתניהו לעמוד שוב מול לחץ אמריקאי ולהתחיל בתהליך מדיני שאולי יוריד את מפלס הטרור.

הדירקטיבה של הממשלה לכוחות הביטחון העובדים קשה כדי להתגבר על טירוף הטרור מבולבלת ובלתי קוהרנטית. ממשל ישראל והעומד בראשה מדברים פוליטיקה ותו לא. הקבינט מתכנס בבהילות ומה שהוחלט שם זה הגברת הצעדים, גדר וכדומה. והשאלה היא למה היה צריך להמתין שישה חודשים כדי להגיע למסקנה שפרצה בגדר או היעדר גדר קוראים 
לטרוריסט? לכאורה זה לא היה צריך לקרות, אלא שיש סיבה לאוזלת היד: שותפים קואליציוניים מתנגדים לגדרות, להפרדה ולניתוק, כי עבורם המשמעות היא חלוקת הארץ דה־פקטו. אוכלוסייה של 300 אלף ערבים במזרח ירושלים אינה צריכה להיות חלק מ"ירושלים המאוחדת". אין למחבלים מהאוכלוסייה הזו בעיה להגיע ללב ירושלים או ללב הארץ ולבצע פיגוע. ואני שואל: מי צריך אותם? נתניהו ושותפיו.
למרות כל הרטוריקה הבלתי נסבלת של נתניהו וכמה משריו, היעדר כל מהלך מדיני הוא אסון. אין בהיסטוריה אף לא דוגמה אחת של מלחמה מכל סוג שהוכרעה רק בשדה הקרב. הקיבעון הזה הוא תעתוע. נתניהו ושותפיו אינם מוכנים אפילו לנסות וליזום מהלך מדיני. זו טעות איומה שעוד תגבה קורבנות רבים. נתניהו שבוי בקונספציה של כוח ועוד כוח ושותפיו שרים לו שירי הלל על מדיניות זו. תומכי המפלגות המרכיבות את הקואליציה בקרב הציבור דורשים פתרונות רדיקליים, החל בגירוש המוני, דרך סיפוח כל השטחים לישראל, וכלה בלתת לצה"ל לנצח. אז למה, לעזאזל, ממשלת ישראל הימנית והפטריוטית, שאינה מתרפסת כמו השמאלנים, אינה פועלת כמצופה ממנה? מי מפריע לה? 
הכותב הוא היסטוריון ומתמחה בביטחון לאומי.