אוטובוס. פנצ'ר. חושך. בית קברות. והאריה השואג

כבר ביום שבו מילאתי טופסי התפקדות משעממים קיבלתי טלפון. הודיעו לי שלמחרת אצטרך להיעדר מבית הספר כי נוסעים לתל חי, לעמוד ליד פסל האריה השואג ולשיר את שיר בית"ר. 

התעוררתי לפנות בוקר. פילחתי לאבי כמה שקלים מכיס הג'ינס וירדתי אל המכולת. קניתי כמה חטיפים, בקבוק קולה קטן וסנדוויץ' גבינה צהובה. "אני נוסעת לתל חי היום", אמרתי למוכר הרדום למחצה. "העיקר שאת בצד הנכון", הוא ענה לי, ויצאתי מהחנות.

עליתי הביתה, כולם עוד ישנו. סידרתי את החטיפים בתיק קטן. על פתק צהוב כתבתי להורי שאחזור מאוחר ותליתי אותו על המקרר, בין ההתראות מהארנונה ומהחשמל. 

ירדתי למטה אחוזת התרגשות. צעדתי למקום האיסוף כשדיסקמן כסוף בידי, בתוכו מזמר יהורם גאון את "ארץ צבי". הרגשתי פטריוטית, חשובה, רציתי להיות מלח הארץ, הנוער שיביא את הגאולה למדינה הקטנה הזו. 

אחרי הליכה של קילומטר הגעתי למקום האיסוף, שערה של עיריית חולון, אבל הייתי שם לבד. לא היה זכר לליכוד ולא לנעריו. "הם נסעו כבר", אמר לי השומר. "החבר'ה מהליכוד?", שאלתי. "כן, לפני רבע שעה". 

התיישבתי על מדרגות העירייה והצצתי בשעוני. לא איחרתי, זה הם שהקדימו. התאכזבתי. לקחתי אוטובוס אל חוף הסלע בבת ים, ושם, מול שוברי גלים, כשברקע זהר שר את "אלינור" ושיכור רוקד על ספסל, התיישבתי ופתחתי חטיף. ואחריו עוד אחד. נכנסתי לטבול קצת במים וכשיצאתי אכלתי גם את הסנדוויץ'.

אחר כך לקחתי בקבוק שהיה זרוק בחוף, מילאתי אותו מי ים, חזרתי למקום שבו ישבתי ושפכתי הכל לחול. מהבוץ בניתי ארמון, כמו אז, בילדותי.

הערב הגיע עוד לפני שהרגשתי. שבתי אל ביתי. אמי הייתה במטבח, שטפה כלים. אבי יצא למשמרת לילה במונית, אחותי בחדרה. 

"איך היה בבית הספר?", שאלה אמי ולא הסתובבה אלי. הבטתי אל המקרר. הפתק היה עדיין תלוי, כנראה לא בלט מספיק. ובכל זאת, ערב עכשיו והלימודים נגמרים באחת. סיננתי "בסדר גמור", והלכתי אל חדרי. התיישבתי בספריית העץ, פתחתי את מחברת הספירלה ששימשה כיומן, כאשת סודי, וכתבתי בה את כל שקרה. אחר כך נרדמתי, עם הבגדים, במיטתי, עד בוא היום שלמחרת.

***

לפני שבוע נסעתי להרצות בפני סטודנטים במכללת תל חי, לא הרחק מפסל האריה השואג. יכולתי לבקש מונית שתיקח אותי לשם, וגם תחזיר, הסוכן שלי המליץ על כך אפילו, אבל התעקשתי לנסוע באוטובוס. לקחתי מונית לתחנה המרכזית ומשם נסעתי באוטובוס לצפון. 

התיישבתי ליד חייל. הוא אחז בנשק מסוג תבור, המחסנית בהכנס. לא אמרתי לו להרחיק את הנשק ממני, חשבתי לעצמי שאם ייפלט כדור, לפחות זה יהיה מוות מכובד, מאש כוחותינו. 

שמתי אוזניות (הפעם של אייפון) ועצמתי את עיני לצלילי סונטת אור הירח של בטהובן. נזכרתי בסיפור ההוא, וחייכתי לעצמי. חשבתי שהיום אשלים פערים אחרי ההרצאה, אולי אספיק לפניה, ואעלה לראות את האריה השואג, אצטלם לידו באיחור של שנים ארוכות ואסגור את המעגל. 

השעה הייתה כבר שש בערב. הירח התקלח והתכונן למשמרת. השמש אספה את קרניה, השקיעה יפה בצפון. האוטובוס עבר ליד קיבוץ כנרת, עוד שעה, אולי קצת פחות, הייתי אמורה להגיע לתל חי. הכל הלך כמתוכנן עד ששמענו בום חזק. זה לא היה קליע מנשקו של החייל שהתעורר בבהלה, ולא מחבל שהחליט להתפוצץ דווקא באוטובוס הכי ריק של אגד. זה היה אחד הגלגלים. 

"תקר", הכריז הנהג ברמקול, "תצטרכו לרדת ולהמתין עד שיבוא אוטובוס חלופי". ירדנו, כל עשרת הנוסעים, ישבנו על המדרכה, מחכים למושיע. התקשרתי להודיע למכללה שלבטח אאחר. הם קיבלו זאת בהבנה והבטיחו כי יודיעו לסטודנטים המצפים. חצי שעה עברה, וכבר חושך. 

הנהג ישב לידי. הצעתי לו מסטיק, הוא לקח. "את יודעת מה זה מאחורינו?", שאל. "לא, מה?". עניתי. "תסתובבי", הוא אמר. הסתובבתי. היה כתוב שם "בית הקברות של קיבוץ כנרת". 

"רגע", חייכתי, "פה קבורה רחל, ונעמי שמר, וברל כצנלסון", הפגנתי את הידע שלי בחלקות הקבורה. 

"כן", אמר הנהג, "חבל רק שחשוך". 

קמתי ממקומי, "אני עולה לשם", אמרתי לנהג. "חושך עכשיו, את משוגעת, וחוץ מזה מיד יגיע האוטובוס". גם הוא קם, ועמד מולי. "שטויות, אני לא מאמינה בשדים, אני חייבת לראות את הקבר של רחל", אמרתי והתחלתי לצעוד. "אני לא מחכה לך, אם יגיע האוטובוס החלופי תצעק, אשמע אותך ואבוא מיד".

נכנסתי בשערי בית הקברות. לא היה שם פנס אחד לרפואה. הוצאתי את האייפון מכיסי ולחצתי ארוכות על מקשיו, כדי שלא יכבה ויאיר לי מעט. התחלתי לפסוע בין הקברים. עטלף שחג מעלי נתן לי לטעום פחד. 

עליתי במדרגות, מאירה על הקברים ומחפשת את שמה של רחל, זו שעלתה ארצה, אל הביצות והקדחת, זו שנטשה משפחה מבוססת ובאה אל ארץ לא זרועה. זו שהכריחו אותה ואת אחותה לדבר רק עברית. זו שאהבה גבר עם טבעת על אצבעו וברבות הימים זו שביקשה רגע לפני מותה להיפרד מנקדימון, אהוב נעוריה, ועשתה כן כשהיא על ערש דווי. 

מצאתי את קברה, למרגלות דקל גבוה. הוצאתי בקבוק מים מתיקי, שפכתי על המצבה וניקיתי אותה בידי. הנחתי אבן והתבוננתי עוד קצת בקבר. לא יכולתי שלא לקנא בדברים שהשאירה אחריה, ולחשוב על הדברים שאשאיר אחרי. האם הם יעניינו מישהו? למשל הפתק ההוא שהשארתי להורי על המקרר.

"גברת, אנחנו נוסעים!", קרא נהג האוטובוס. נפרדתי מרחל בלחישת "נוחי בשלום". צעקתי אל האוויר "גם את, נעמי", וירדתי במהירות אל האוטובוס. הנוסעים הישובים הביטו בי בזעף קל, אבל עשיתי עצמי כלא רואה.

שעה אחר כך הייתי במכללת תל חי. סטודנטית מתולתלת עם המון ספרים בידה קיבלה אותי. "כולם מחכים לך", אמרה, "את רוצה לשתות משהו?". "לא", חייכתי אליה, "בואי ניכנס לכיתה". 

בכיתה ישבו 60 סטודנטים לערך. מחיאות כפיים קידמו את בואי. עמדתי מולם, בני גילי, פחות או יותר, צמאים להפר את שגרת יומם, סקרנים. התנצלתי על האיחור וסיפרתי להם את סיפור חיי, את העליות, המורדות והעצב המלווה. אחר כך גיליתי להם מה קרה בדרך ואת קברה של מי פקדתי.

אחד מהם הצביע. "הסיפורים שלך נשמעים מופרכים מכדי להיות אמיתיים", הוא אמר. סטודנטית אחרת התפרצה לדבריו ואמרה לו "מי אתה שתקבע מה אמיתי ומה לא?". עוד סטודנט הצטרף לשיחה, הביט בי בעיניו הירוקות, ושאל "כל הדברים האלה, התקר, חוף הים, רחל, הבדידות ותל חי, כל זה באמת קרה?".

"כן", עניתי לו, "וזה עדיין קורה".

הכיתה השתתקה. כולם הביטו בי. עצמתי עיני לרגע, והנה שלישיית גשר הירקון עומדת מולי בבגדים מרשימים. לידם יושבת רחל, כותבת ובוכה. שלישיית הגשר סופרת משלוש לאחור ומתחילה לשיר.

"ואולי, לא היו הדברים מעולם 

ואולי, מעולם לא השכמתי 

עם שחר לגן, 

לעבדו בזיעת אפי.

כנרת שלי, הוי כנרת שלי, 

ההיית או חלמתי חלום?".

***

"את בטח חולמת, מרסל", אמרתי לעצמי בדרך חזרה. "הרי אין שום היגיון ושום שגרה בחייך".

הנחתי את ראשי על חלונו של האוטובוס האחרון ונרדמתי מחויכת, וקצת בוכייה.