באטמן וסופרמן: נתניהו וכץ, גיבורי העל בטרור ובהסברה

מה קורה שם, בתחתית הזו? כל מיני דברים, כמו למשל טבילת הידיים בדמם של הנרצחים בלינץ' שביצע ההמון המוסת, ונפנוף אותן ידיים בתמונת ניצחון, מבעד לחלון ברמאללה. כן, התמונות ההן מהלינץ' ההוא עדיין חקוקות בזיכרון שלי, והן הופכות מפחידות יותר ויותר, כי יכול להיות שגם אנחנו בדרך לשם.

אנחנו עוד לא יודעים את הנסיבות המדויקות של הירי של החייל. כן, הסרטון ברור, אבל תמיד צריך להשאיר מקום לספק ולתת לחקירה למצות את עצמה. מה שכן ראינו, בעייתי מאוד. ראינו מחבל שוכב על הקרקע, פצוע קשה, מנוטרל לגמרי, אבל חי. ראינו סביבו חיילים ואנשי צוות רפואי מתנהלים ברוגע יחסי. אחד מדבר בטלפון, השני סתם מסתכל, אמבולנס נכנס ברוורס, אף אחד לא דרוך יותר מדי. בתוך השלווה היחסית הזו ניגש חייל אחד, מתקרב, מרים את הנשק לכתף, מכוון ויורה במחבל השרוע על הקרקע מטווח של שני מטר, ירייה אחת בראש. אם אכן היה חשש שיש על המחבל מטען חבלה, זה היה נראה אחרת לגמרי. הצוות הרפואי לא היה מקבל אישור להתקרב, כולם היו תופסים מחסה ומתרחקים, חבלן היה מוזעק. הסרטון בעייתי מאוד לא רק מבחינה מוסרית וערכית, אלא גם ברמה המבצעית. הוא יחרוך את הרשתות החברתיות, יהפוך לקרדום נוסף נגד צה"ל והמדינה היהודית ויביא גל של חקיינים ונוקמים פלסטינים שישפכו עוד דמים.

שר הביטחון משה (בוגי) יעלון הגיב מיד ונכון, בלי למצמץ. הרמטכ"ל, רב אלוף גדי איזנקוט, כנ"ל. בתחום הזה הם מיושרים לגמרי, וטוב שכך. נתניהו? עד עכשיו נתניהו המתין במקרים כאלה לנפתלי בנט. הוא הסמן הימני. עד שבנט לא יגנה את האירוע, גם ביבי ישתוק. הוא לא ייתן לבנט שום הזדמנות להתבדל ממנו בקמפיין הבא. הוא בונה על האלקטורט של בנט גם בעתיד. זוהי מנהיגות.

"יכול להיות", אומר גורם צבאי בכיר, "שמדובר באווירת תל רומיידה". האירוע קרה בעלייה לשכונת תל רומיידה בחברון. אם יש מקום נפיץ בשטחים, זה המקום. מסתובבים שם ברוך מרזל וחבורתו, מעורבבים עם החיילים, מדרבנים אותם ומצ'פרים אותם אחרי שהם הורגים מחבלים. אגב, מחבלים צריך להרוג בטרם יהרגו אותנו. אבל אם האירוע נגמר, המחבל נוטרל והוא שוכב על הקרקע פצוע קשה, אסור לירות בו. זהו פשע מלחמה. זהו אובדן צלם. אנחנו אמורים להיות אחרים. זה גם לא תורם להצלת חיים. כבר הוכח שאין בזה הרתעה כלשהי. מלכתחילה המחבלים האלה יודעים שלא ייצאו בחיים, הדבר היחיד שאירוע כזה עושה זה מתדלק את מדורת השנאה נגדנו בעולם, מפיח רוח גבית בתנועות החרם למיניהן, ומעורר גל נקמה גדול בשטח.

"לא בטוח", אומרים בצה"ל, "שאם מה שקרה זה מה שראינו בסרטון, רק החייל יובא לדין. יש שם קצינים, יש שם אחראים בשטח, אסור לנו לקבל את מה שקרה שם". הבעיה היא, שיעלון ואיזנקוט לא יהיו כאן לנצח. בקרוב לא יהיה כאן מי שיבלום את התהליך הזה. בוקר אחד נתעורר ונמצא את עצמנו דומים דמיון מצמרר לאויבינו.

בסביבתו של ראש הממשלה נתניהו נרשמת חרטה מסוימת על כי לא טס לארה"ב ונאם בפני איפא"ק, כפי שנהג לעשות כמעט בכל השנים הקודמות. מי שמכיר את בני הזוג נתניהו יודע שהם לא ששים לוותר על נסיעה כזו. ההחלטה הנדירה להישאר בבית נבעה, כפי שפורסם כאן, ממכלול שיקולים: החשש מ"חיבוק דוב" של הרפורמים והקונסרבטיבים שיחריף עוד יותר את המשבר הקואליציוני סביב פשרת הכותל ההיסטורית, החשש מפגישות מיותרות עם המועמדים השונים (והמביכים) לנשיאות ארה"ב, החשש שפגישה עם הנשיא אובמה (שהוצעה על ידי הבית הלבן) תביא לפריצת דרך שתאלץ את נתניהו לחתום על הסכם הסיוע הצבאי לעשור הבא, ולא להמתין לנשיא הבא, כפי שהוא מתכנן.

אז עכשיו מתחרטים. פגישות מביכות עם מועמדים מביכים? אפשר להתחמק מהן. משבר קואליציוני עם החרדים? הוא כאן, במלוא עוצמתו, עם או בלי הנסיעה לאיפא"ק. אובמה? ביבי ידע לתמרן אותו שבע שנים, יהיה בסדר. בינתיים אירעו הפיגועים בבריסל, ונתניהו החמיץ הזדמנות היסטורית לעמוד בזירה אמריקאית מרכזית (ועידת איפא"ק) מול 18 אלף צירים מריעים, ולמצב את עצמו כמנהיג הגלובלי של המלחמה בטרור, כסופרמן העולמי, "מר ביטחון" של התרבות המערבית, הראשון שזיהה האולטימטיבי, בהשוואה לכל הבלגים והבוז'ים והאובמות החנונים שלא מבינים כלום. זו הבלטה של ביבי, זו הפוזה שהוא בנה לעצמו בעבודת נמלים לאורך השנים, אבל בסוף הוא נשאר בבית. את העצה להישאר בבית נתן השגריר רון דרמר, שבעבר נכווה ברותחין בקמפיין הקודם), וביקש עכשיו להיזהר בצוננין. איזו החמצה.

אז מה עושים? מפרסמים הזמנה לתקשורת על "הצהרה מדינית" שראש הממשלה יישא ביום רביעי בשש וחצי בערב, כולל שאלות ותשובות (!!!). הנה, הילידים מקבלים הזדמנות לדבר עם המנהיג, שהחרים אותם שנה ורבע, מאז הפקיע כל משבצת שידור אפשרית במשך חמישה ימים רצופים והתראיין למוות כדי לנצח בבחירות. אם לא באיפא"ק, אז כאן בירושלים. לא מושלם, אבל זה מה שיש. אבל אז נזכר מי שנזכר שבשש וחצי בדיוק עם ישראל קורא את מגילת אסתר. מה יהיה על הברית עם החרדים? מזיזים בבהילות לשמונה בערב. האמת היא, ששמונה בערב היא שעה מצוינת ל"הצהרה מדינית". תראו לי ערוץ טלוויזיה שלא יתייצב במשרד ראש הממשלה בדום מתוח.

לא הצהרה, לא מדינית. המטרה של נתניהו הייתה פשוטה: התייצבותו נגד הטרור העולמי תייצר פסאדה ציבורית שלפיה לא רק כאן אצלנו יש טרור, זה לא באשמת ביבי, הטרור הוא עולמי, הוא גלובלי, אצלנו זה עוד כסף קטן, תראו את בריסל, פריז, איסטנבול. ראש הממשלה דיבר בקושי שלוש דקות. הוא פתח בדיווח על שיחה עם ראש ממשלת בלגיה ועם שרת החוץ של האיחוד האירופי, הביע את תנחומיו והציע עזרה לאירופים השכולים, מלמל משהו על זה שאזרחי ישראל למודי ניסיון במאבק נגד הטרור, הגדיר את המאבק הזה כמאבק "בין בני התרבות לבני החושך" והוסיף כי "הטרור נובע לא מן הכיבוש ולא מן הייאוש אלא מהתקווה, תקוותם של המחבלים של דאע"ש שרוצים להקים ח'ליפות אסלאמית על כל שטחה של אירופה, ותקוותם של המחבלים הפלסטינים היא להקים מדינה פלסטינית על כל שטחה של ישראל". אחר כך הוא ענה על כמה שאלות.

קוראים לזה פופוליזם. אם נתניהו היה מדבר על "מחבלי חמאס", אפשר היה להצדיק, איכשהו, את דבריו. חמאס הוא תנועה דתית, הטרור שלו נשאב ממניעים דתיים, אין אפשרות להגיע איתו לפשרה והוא שואף להשמיד את ישראל, נקודה. על העובדות האלה אין מחלוקת. העניין הוא, שחוץ מחמאס יש כאן עוד כמה אנשים. נתניהו שומע כמה פעמים ביום, מכל מומחי הביטחון שלו, החל מהרמטכ"ל, דרך ראש אמ"ן, ראש השב"כ, ראש המוסד וכל עוזריהם, כולל מתאם הפעולות בשטחים (הנחשב למומחה הבקי ביותר בתחום), על מעלותיו של שיתוף הפעולה הביטחוני עם הרשות הפלסטינית והחיוניות שלו לשלום אזרחי ישראל. 

הוא יודע שהנערים הפלסטינים שמתאבדים עם סכינים על שוטרים, חיילים וגם סתם אזרחים, לא עושים את זה בגלל אבו בכר אל־בגדדי, אלא משום שהם מיואשים, נטולי תקווה, והדרך היחידה שלהם לתהילה עוברת במסלול השהיד. כן, הם שונאים אותנו שנאת מוות, והם נתונים להסתה, אבל ביניהם לבין התורה של דאע"ש יש מרחב גדול מאוד. 

נתניהו שומע, על בסיס יומי, מבכירי השב"כ והמתפ"ש ואמ"ן ומי לא, עד כמה יש צורך עכשיו להושיט יד, לנסות לייצר מנועי צמיחה בצד הפלסטיני, להחדיר תקווה. המהלכים של שר האוצר כחלון שמנסה לעודד את הכלכלה הפלסטינית ולהאיץ את העברת כספי המסים מוגדרים בזרועות הביטחון כ"מבורכים". לא מדובר כאן בשמאלנים, או בפעילי שוברים שתיקה, אלא באנשי שב"כ (שבראשו עומד יורם כהן חובש הכיפה), אמ"ן (שבראשו עומד אלוף הרצי הלוי, ממשפחה רביזיוניסטית ורקע של ציונות דתית) וכו'. 

נתניהו יודע את האמת, אבל בוחר בשקר. הרי הסיכוי היחיד שלנו להגיע כאן, אי פעם, לסוג של מנוחה (יחסית) ונחלה (צנועה) הוא לבדל את תרבות דאע"ש, להקצות אותה מחמת מיאוס, לייצר מוטיבציה לאלטרנטיבה. נתניהו יודע שהחברה הפלסטינית היא חילונית במקורה ובמהותה, ההקצנה הדתית וההליכה בדרך החמאס באו יחד עם ההכרה שדרך המו"מ לא מגיעים לשום דבר עם ישראל. יש דחיפות עליונה לעצור את התהליך הזה. עדיין לא מאוחר מדי. עובדה היא שמתוך הפלסטינים שעובדים בישראל או בהתנחלויות אין כמעט מפגעים, ועובדה היא שרוב רובה של האוכלוסייה הפלסטינית נשאר כרגע מחוץ למעגל הטרור. 

מנהיג אחראי היה מסתער על העובדות האלה ועובד איתן כדי לשנות את המציאות. מנהיג פופוליסטי יכרוך את כל הערבים בכאפייה אחת, יהפוך אותם לטרוריסטים, ואחר כך יתפלא כשהנבואה תתגשם. גם נתניהו יודע שאם ביהודה ושומרון היו עכשיו שני מיליון לוחמי דאע"ש, במקום שני מיליון פלסטינים, היה כאן גיהינום. הבעיה היא, שאין שום קשר בין מה שנתניהו יודע למה שהוא אומר.

אתמול בצהריים עלה תא"ל (במילואים) ניצן נוריאל, לשעבר ראש המטה ללוחמה בטרור, לראיון ביומן הצהריים של "קול ישראל". אסתי פרז שאלה אותו על הנושא. מה יקרה לגל הטרור, שאלה פרז, אם ישראל והרשות הפלסטינית יגיעו להסדר מדיני? נוריאל ענה שבמקרה כזה סבירות גבוהה שגל הטרור העממי ידעך או ייעלם. מצד שני, לדבריו יש סיכוי שהטרור הלאומני ירים ראש (חמאס, ג'יהאד וכו'). הוא אמר עוד שבנסיבות האלה הטרור הלאומני־דתי יהיה במיעוט, כי "כולם יהיו נגדו". 

לא, אני לא באמת חושב שהסדר עם הפלסטינים נמצא כרגע בהישג יד כלשהי. אני כן חושב שצריך לעשות הכל כדי לבדל ולהפריד בין שכנינו הפלסטינים, שמאות אלפי ישראלים חיים בקרבם ומעורבבים בתוכם, לבין הקיצוניות הדתית נוסח דאע"ש או חמאס. גם נתניהו חושב ככה, כי טיפש הוא לא. הבעיה היא, שמשיקולים אישיים־פוליטיים, הוא פועל הפוך.

למרבה הצער, יש לנתניהו תלמידים נאמנים. בפרס ראש הממשלה להסברה השבוע זכה שר התחבורה והמודיעין (!!) ישראל כץ, שלעג לבלגים בראיון רדיו השבוע וטען כי "במקום להילחם בטרור הם עסוקים בלאכול שוקולד". כץ רוצה להיות נתניהו כשיהיה גדול. ביבי הוא סופרמן? אז כץ יהיה באטמן. על חשבונם של הבלגים, ילדי הכאפות של אירופה. חלפו כמה שעות והתברר שכץ הלעיג בעיקר את עצמו, וגם אותנו. הוא הפך לכוכב רשת במובן השלילי של המילה. 

עניינית, יש משהו בדבריו, שהרי הבלגים לא באמת בנויים להילחם בטרור. הם קיבלו התרעה ממוקדת על פיגוע בשדה התעופה, אבל לא היה להם שמץ של מושג מה לעשות איתה. העניין הוא, שבסיטואציה הרגישה שנוצרה, כשדם 31 האזרחים עדיין לא נוקה מהטרמינל ומסוף הרכבת, כשהאבל וההלם בשיאם, לרקוד בפומבי על הדם זה מעשה מטופש שהופך במהירות הדיגיטל לגול עצמי. כל הדוברים הישראלים הדגישו, ביומיים הראשונים אחרי הפיגוע, שאסור להתנשא על הבלגים ולא באמת כדאי להשתחץ. עד שהגיע כץ. 

במקום שהרשת תתמקד באימת הטרור האסלאמי, הפנה שר המודיעין הישראלי את הזרקורים לרהב המתגלגל של ישראל. דבריו קישטו את הכותרות הראשיות ברבים מאתרי החדשות בעולם. ה"האפינגטון פוסט" צירף לכתבה תמונה מאוד לא מחמיאה של כץ ונתניהו, מהימים שבהם כץ עצמו נהג לאכול הרבה שוקולד, ולא השאיר לבלגים המסכנים אפילו פרלין אחד. לכתבה מצורף שרשור משעשע במיוחד של תגובות גולשים, שמלמד כמה נזק נגרם לעניין שלנו, כדי שכץ יוכל לגרוף עוד כמה טפיחות על השכם מחברי מרכז. 

באמת שאין לי מושג מה עובר בראש של הפוליטיקאי המנוסה הזה. גם כץ, כמו נתניהו, אינו טיפש. יכול להיות שגם כץ, כמו נתניהו, מעדיף את הקופונים הפוליטיים האישיים של עצמו, על טובת המדינה. אין ספק שיש לנו כאן מקרה של סופרמן ובאטמן בכרטיס אחד. לא נקנה?

וכדי לסגור את נושא הטרור, בואו ניזכר לרגע ברקורד של נתניהו כ"מר ביטחון": אחרי שדיבר והטיף והרצה וכתב ספרים שבהם לימד את העולם לא לנהל מו"מ עם הטרור, הוא שחרר מעל 1,000 רוצחים תמורת גלעד שליט. זה מצטרף לאחמד יאסין (פלוס 70 מחבלים) ששחרר בקדנציה הראשונה, למחבלים ששחרר אחרי וואי פלנטיישן, ולאלה ששחרר בשלוש פעימות לטובת אבו מאזן ב־2013, ולשחרורים רבים נוספים. נתניהו הוא המנהיג הישראלי ששחרר הכי הרבה רוצחים. כשהיה ראש אופוזיציה, הצהיר בקולו שכשיעלה לשלטון יפיל את שלטון חמאס בעזה, לא יעצור את צה"ל וייתן לו לנצח. אחרי שעלה לשלטון, השתפן וברח. ביצועיו מול חמאס מביכים, והרי על מחבלי חמאס הוא דיבר שלשום ב"הצהרה המדינית" הדרמטית שלו, לא? אז למה הוא לא מפיל את חמאס? תשאלו את נפתלי בנט ואביגדור ליברמן. חמאס תחת נתניהו משגשג. 

עכשיו יש לו אינתיפאדה פרטית שלו, שהחלה אצלו, גל טרור עממי של סכינים ורובים מאולתרים, ואין לו פתרון. מ"מר ביטחון" והלוחם הגדול בטרור, נשאר אלוף העולם בנאומים נגד טרור. זו האמת.

ובינתיים, באמריקה, האבק שוקע ומתברר שזה הולך להיות דונלד טראמפ נגד הילרי קלינטון. צריכים לקרות דברים מאוד גדולים כדי שזה לא יקרה. גם כאן, תוכנית האב של נתניהו קרסה בקול רעש גדול, וקלינטון נתפסת פתאום כרע במיעוטו. "ישראל היום", שופרו של נתניהו, כבר מאמץ את טראמפ אל חיקו, כאילו זה ישנה משהו. בנאומו באיפא"ק סיפק טראמפ את הסחורה שאיפא"ק משווק ואמר את כל הדברים הנכונים. הבעיה איתו היא, שהוא לא עושה חשבון לאף אחד, לא רואה את איפא"ק ממטר, לא צריך את הכסף היהודי ועושה מה שהוא רוצה. לך תסמוך על איש כזה. 

זאת, ועוד: לפני כמה שבועות דיברתי עם אישיות ממלכתית בכירה על ההימור של נתניהו עם הסיוע האמריקאי לעשור הקרוב. העובדה הבלתי נתפסת שהוא מעדיף "להמתין לנשיא הבא" מאשר לסגור עכשיו עם ממשל אובמה. אם הוא היה סוגר עם ממשל אובמה לפני שנה, היינו יכולים לקבל הרבה־הרבה יותר ממה שמוצע עכשיו, וההמתנה לאחר כך יכולה להיות מסוכנת עוד יותר. האישיות הממלכתית אמרה לי דבר מדהים: אם טראמפ מנצח, זה יכול להיות הרבה יותר גרוע. הוא איש עסקים והוא חושב כאיש עסקים. הוא עוד עלול לבקש מאיתנו לשלם על שירותיה הטובים של אמריקה, או סתם להפסיק את הסיוע.

בשבוע שעבר אמר טראמפ את הדברים האלה בקולו ותהה מדוע לא תגבה אמריקה תשלום מבעלות בריתה על הסיוע הצבאי שלה. כן, גם ישראל, ענה לשאלת פולו־אפ. לאיש הזה מחכה נתניהו. מילא נתניהו, גם אנחנו נאלצים לחכות איתו.

מילה על הילרי: אם לא יהיו תקלות מיוחדות, ואם היא לא תעשה שגיאות מיותרות, ועוד כמה "אם" מהסוג הזה, יש מצב שתהיה נשיאה בבית הלבן, לראשונה בהיסטוריה של ארה"ב. מבחינת נתניהו, זהו סיוט. אל תשימו לב להצהרות הנוכחיות מנאומה באיפא"ק. בין משפחת קלינטון למשפחת נתניהו שוררת איבת עולם גדולה בהרבה מזו שרובצת בין ביבי לאובמה. זה בדוק. מצד שני, אף אחד לא צריך להוכיח את מחויבותה של משפחת קלינטון לישראל וביטחונה. 

ועוד משהו קטן, אבל גדול: לצדה של הילרי ניצב ישראלי, אחד משלנו, חיים סבן, שנחשב לאדם הקרוב ביותר לזוג הנשיאותי. סבן מתגורר באמריקה אבל לבו בישראל. היחסים בין וושינגטון לירושלים הם בבת עינו ובשנים האחרונות הם עלו לו לא רק ממון אלא גם בריאות. יש כבר מי שמביטים על זה בעין עקומה: טארק אל־מעינה, ב"סעודי גאזט", יומון סעודי מג'דה, הקדיש לסבן מקום מכובד בטור שכתב לאחרונה תחת הכותרת "אמריקה למכירה". לדברי אל־מעינה, קלינטון מפוצצת בדולרים שזורמים אליה מאמריקאים עם כיסים עמוקים, יהודים ותומכי ציונות מובהקים. "מודעת לעוצמתה הפיננסית של הלובי היהודי", כותב אל־מעינה, "קלינטון התחברה למיליארדר חיים סבן... ישראלי אמריקאי וציוני אדוק שתמיד הצהיר ש'דאגתו הגדולה ביותר היא להגן על ישראל'". 

אם הסעודים מודאגים, סימן שאנחנו צריכים להיות מרוצים. אם הילרי קלינטון תהיה נשיאת ארה"ב, יהיה לישראל נכס חשוב יותר מאיפא"ק שם, הכי קרוב לידה. 

"הארץ" פרסם בסוף השבוע סקר מסקרן שהראה כי מפלגה שבה יהיו גדעון סער, משה כחלון וגבי אשכנזי, תתפוס את השלטון בישראל (23 מנדטים), תקלף מהליכוד 8 מנדטים (22), תוריד את לפיד ל־13 מנדטים (ממעמדו הנוכחי בסקרים) ותאפס את סיכוייו של נתניהו להקים ממשלה. כמובן, שכל הסקרים הנערכים עכשיו הם בבחינת שעשועים לשעות הפנאי וגם במאני־טיים של הקמפיין הקודם הם די הכזיבו (אם כי יש מצב שהם הראו את התמונה האמיתית הנכונה לשעתה, ולא הצליחו לראות את המהפך האדיר שחולל נתניהו בשלושת הימים האחרונים). 

ועדיין, אחרי כל זה, הסקרים הם כלי למדידת הלכי רוח, מגמות וזרמים פוליטיים. הסקר המדובר מאושש את ההנחה, לה שותפים רבים במערכת הפוליטית, שאת שלטון נתניהו אפשר יהיה להחליף רק מימין. התזה הזו מנוגדת לדעתו של יאיר לפיד, למשל, שמשוכנע שגם הוא מסוגל להביא קולות מהימין על חשבון נתניהו. בסקר "מעריב" שבוצע על ידי מכון "פאנלס פוליטיקס" בשבוע שעבר, התברר שלפיד מקבל היום 6% מהקולות שהצביעו נתניהו ב־2015. זה הישג משמעותי. הבעיה היא שמדובר במנדט וחצי. עם זה אי אפשר להחליף שלטון. לפיד צריך לקלוף מנתניהו הרבה יותר, כדי שזה יקרה.

אין לי מושג מי צודק בוויכוח הזה. לפיד הוא פוליטיקאי חרוץ, שיטתי, ממושמע וכריזמטי. ויש עוד משהו: הוא שאפתן. חוץ מנתניהו, הוא הכי רוצה להיות ראש ממשלה כאן. הוא מוכן לשלם מחיר. ועדיין, הוא נתפס כמועמד של השבט השני. הבעיה היא, שהשבט השני נמצא בנחיתות מספרית בולטת. הימין שולט, הוא הרוב והוא לא רוצה לראות את השמאל חוזר לשלטון. אם לפיד יצליח לברוא את עצמו מחדש כימין, האם זה יעלה לו בקולות השבט הלבן משמאל? לא ברור. 

כך או אחרת, כן ברור שרשימה עם כחלון וסער, שנתפסים כזיווג טבעי משמיים, יחד עם גבי אשכנזי, יכולה לחולל כאן מפץ, ואני יודע שהמילה הזו מיצתה את עצמה מזמן. המפץ הקודם קרה באותה שיטה: מפלגה (קדימה) עם הרבה יותר ליכודניקים משמאלנים, שבאה מימין (שרון), השתלטה על המרכז וקילפה את רוב המנדטים של הליכוד (12 מנדטים ב־2006) גם כשהפסידה (ביבי הפסיד ללבני ב־2009). הנוסחה פשוטה: צריך לשלול מנתניהו את המיצוב של "אני מול כל השמאל". צריך לבוא אליו מימין, אמיתי. כשהאלטרנטיבה כזו, אין אפשרות להפחיד את מצביעי הימין והמרכז עם "הערבים נוהרים", ואין אפשרות להקהיל את מצביעי נפתלי בנט עם ההפחדה ש"השמאל מגיע".

נשארה שאלה אחת קטנטנה: מי יעמוד בראש המפלגה הזו? נדמה לי שבין כחלון לסער לא תהיה מחלוקת. למשה כחלון אין שיגעון גדלות והוא יודע שהציבור רוצה אותו כרגע בעמדה כלכלית־חברתית. זוהי השליחות שנטל על עצמו. ומה עם אשכנזי? אין לי מושג אם אשכנזי בעניין הזה בכלל ואם יסכים להיות מספר 2 של מישהו. הוא עוד לא סגור על עצמו. יש דיבורים בין כולם לכולם, כל הזמן, אבל שום דבר לא בשל. אגב, זה לא חייב להיות אשכנזי. כל דמות ביטחונית שניהלה מערכת ביטחונית ומוכרת בציבור, יכולה להתאים לנישת הביטחון במפלגה כזו. כמו, למשל? שאול מופז. אבי דיכטר. אשכנזי כבר אמרנו. בני גנץ? יש בעיית צינון והוא נתפס כשמאלן. יואב גלנט? נו, טוב. כחלון כבר מיצה את החוויה של גלנט. 

וחשוב לציין שאנו עוסקים בדיון תיאורטי. כן, כל ראשי המפלגות והזרועות הפוליטיות בישראל מיצו את חוויית נתניהו ורוצים מאוד להחליף אותו, אבל אין תאריך לבחירות. כחלון בסוף יחתום על תקציב דו־שנתי, כי גם הוא צריך עוד שנתיים להבשלת מהלכיו הכלכליים, כך שמשחקי הסקרים, המפלגות והכיסאות יכולים להמשך באין מפריע, בעוד ביבי ושרה יושבים בבלפור וצוחקים על כל מחליפיהם.